[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פנתר ורוד
/
ארון עם דגל ישראל

רעש, המולה מסביבי.
כולם צועקים, מארגנים את הדברים האחרונים. שוב פעם הקפצה, הפעם
אמיתית. ההתרגשות אוחזת בכולם, חיכינו לרגע הזה כל כך הרבה
זמן, חצי שנה התאמנו, ועכשיו הגיע הרגע.
לקחתי את האפוד שלי, בדקתי את הכוננות, שק שינה, קצת לבנים,
חולצה ומכנסיים נוספים בתוך בקבוק, כמובן, מוכן מראש.
כולם יוצאים תוך ארבע דקות החוצה, מוכנים, עומדים ב-ח' הגדולה
של כל המחלקה, עם הציוד בין הרגליים. מחכים שהמפקדים יגיעו עם
המ"מ.
הטיוליות עוצרות בחריקות בכניסה לפלוגה. פותחים את הדלתות.
דפיקות הלב נשמעות כתופים חזקים מכל הכיוונים.
קוראים לנו לחברון, לתגבר כוחות. מקבלים תידרוך זריז, את השאר
נקבל כשנגיע.
כולם עולים בזריזות לטיולית הישנה, הציוד נדחס בקושי לתא
המטען, שאר הציוד נמצא בספסל האחורי. הטיולית מתחילה בנסיעתה.
נסיעה של שעה וחצי, אולי קצת יותר. ארבע לפנות בוקר ואף אחד לא
נרדם בדרך, בעצם רק אבירם.
הנסיעה התחילה בשירה קולנית של כל המחלקה. אין, אין כמו
הנח"ל.
לאט לאט דועכים הקולות, ושקט שורר בקופסא. כל אחד חושב את
מחשבותיו.
הנהג מאט את הנסיעה, עולים על שביל עפר וכולם נדרכים, חברון
הפלסטינית מימיננו, היהודית משמאלנו, לא יודעים מה מסוכן
יותר.
מגיעים לבסיס, הרכב עוצר ואף אחד לא זז. לא יודעים מה לעשות.
המפקד מתחיל לזרז אותנו לפרוק את הציוד. תוך חמש דקות כולנו
כבר בחוץ. עם הציוד עלינו. מחכים להוראות.

נשכבתי במיטה, עם המדים המסריחים שלי, קרוע מעייפות. השמירות
האלה הורגות אותי. יחס לא הגיוני בין שעות השמירה לשעות
המנוחה.
שומע את מזרחי זורק את הנשק על הרצפה.
"בני זונות כל הערבים האלה" מסנן לכיווני, "שילכו להזדיין,
מתחשק לי להיכנס בהם ולנקות את כל העיר המזדיינת הזאת".
"וואלה?" אני מתחמם, "חשבתי אותו הדבר, רק על המתנחלים"
מזרחי מרים את ראשו, הגבה שלו ממשיכה לעלות מעט ונעצרת.
"מה אמרת?" הוא שואל בחצי חיוך.
"אמרתי שמה שאמרת צריך לעשות למתנחלים" חייכתי.
"בנזונה שמאלני מסריח" אומר לי, פושט את החולצה ונכנס למיטה.
עוד שעתיים שומרים עוד פעם. כדאי לישון.
עוצם את העיניים, לא זוכר מתי נרדמתי אבל נראה היה כאילו עברו
חמש דקות והשעון בפלאפון התחיל לצפצף. פתחתי את העיניים וראיתי
את עידן כבר נועל נעליים.
התיישבתי על המיטה, הסתכלתי עליו.
"שמירה ברעל, אה?" גיחך.
חייכתי בחזרה. איש טוב. ידעתי שאני יכול לסמוך עליו במאה
אחוז.
נזכר במסעות הראשונים שבקושי סיימתי את העליות, הוא בא מתחילת
הטור ודחף אותי למעלה. צעק עליי שאני חייב להמשיך.
עלינו שנינו על האפודים, ויצאנו החוצה, לקור המקפיא. ניגשים
לרחבת הדגל המאולתרת ומחכים שיבואו לפרוק לנו לקראת העליה
לשמירה.


התחלנו ללכת בשביל הפטרול, מגינים על החברים שלנו. שני ילדים
בני 19 נגד עיר מלאת שינאה. עידן עוצר מוציא חפיסת סיגריות
מהכיס ומדליק לעצמו סיגריה.
"רוצה?" הוא מפנה אליי את החפיסה.
"אתה דפוק? יזיינו אותנו אם יראו שאנחנו מעשנים" אני נבהל, מה
לעשות? פחדן. "חוצמזה, יוכלו לראות אותנו בחושך".
"יאללה, אף אחד לא ער עכשיו, קח אחת" הוא מנסה לשכנע, ומצליח.
לוקח סיגריה, ועשן ממלא את ראותיי. מרגיש קצת יותר רגוע.
ממשיכים ללכת, מדברים על הכל. על החברה שלו, על מצב החסה
בשטחים (אדומה), על מוזיקה, על הכיבוש, על מזג האויר, על פנינה
רוזנבלום.
הגענו לעמדה הירוקה, עמדה חביבה, צופה על הבית הכי ירוק בחברון
הפלסטינית. רק ערבים צובעים את הבית בירוק.
מסתכלים קצת, עוצרים לנוח.
מסתכלים על העיר המוזרה הזאת. הרוסה לגמרי ומצד שני נראית
מדהים. ככה אנחנו הישראלים, אוהבים להרוס דברים, זה נראה לנו
טוב.

ירי נפתח לעברנו, מתוך אינסטינקט נשכבנו על הקרקע, מנסים לזהות
מאיפה מגיע הירי.
"עידן, זיהית?" אני צועק לעידן.
"עידן?"
אני מפנה את ראשי ימינה ואני רואה את עידן שוכב על הריצפה, ממש
כמוני, רק שלו היה תקוע כדור 5.56 בראש. דם כיסה את פניו.
התקרבתי אליו בזחילה, ניערתי את גופו, "עידן?" ניסיתי בתקווה.
התחלתי לשמוע אנשים צועקים ורצים, קולות של הנשק משתפשף
באפודים, מחסניות נכנסות ומיד אח"כ דריכות של נשקים.
"חובש!" אני צועק, הכי חזק שאני יכול.
תום הגיע אליי בריצה. כורע לידי וליד עידן. מסתכל עליי, מסתכל
על עידן ושוב אליי. הוא לא יודע מה לעשות. שנינו יודעים שזה
אבוד, אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה לקחת על עצמו את המשימה של
להגיד את זה.
הירי מסביב טרם פסק אבל לאיש משלושתנו זה לא הפריע.


התעוררתי במיטה עם זיעה קרה. התיישבתי במהירות והסתכלתי
סביבי.
שיט, חשבתי, אני כאן.
הסתכלתי לעבר מיטתו של עידן. מלבד הציוד שלו שום דבר לא נשאר.
שום דבר חשוב.
קמתי והלכתי לעבר מיטתו. נעמדתי מספר דקות מעליה ואז התיישבתי
על שק השינה שלו.
שומע את עצמי קורא לו, שואל אותו אם הוא זיהה משהו. שוב ושוב.
וכלום. אין תשובה.
משחזר את פניו עם הדם, מדמיין אותו מסתכל עליי, מחייך ואומר
"שמירה ברעל, אה?".
נשברתי, והתחלתי לבכות. בשקט, כדי לא להעיר אף אחד.

למחרת שיחררו אותנו ללוויה שלו. כל בית עלמין ירקון היה מלא
באנשים. כל הפלוגה הייתה, חוץ ממזרחי. מסכן, חטף כדור בכתף.
מטח כבוד, מעפר באת ולעפר תשוב, אמא בוכה, אבא עם משקפי שמש
שחורים, אחות קטנה חמודה, וארון עם דגל ישראל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה זה סלוגן?


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/4/04 10:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פנתר ורוד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה