שמעון פוגל / הומור מוזר יש לעולם |
אספו מתנדבים בשקים ואני נסעתי.
או אז הזדעק הרעב ברחובות
מוחה נואשות טיפות דמים.
בטרקלין ביתו המהודר התרווח
להפקיר שארית מוזרה של כוחות.
לטייל בהרי האימה הצבעוניים
ולשקוע בעור הלומות פטישים נעצו.
עמדנו אז שנינו בערמת הזבל,
שקועים עד הארכובות בכל שנוצר,
הרהרנו יחדיו באותה נערה.
לא היו לה פנים לא זכרתי את שמה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|