שנים שלא ירדה לי דמעה אמיתית, כלומר בכיתי! בכיתי הרבה.
אבל אף פעם לא נשכתי את השפתיים,ונתתי לה לרדת,
עד הסוף, שתיפול מהסנטר על החולצה.
הכל היה מזוייף, מהתחלה.
ואני ידעתי את זה.
אבל לא היה לי מספיק אומץ להגיד די.
פשוט סחבתי את זה עוד ועוד.
יום אחד שהיינו בים, תמר אמרה לי:
"תגיד ארז, איך זה שאתה אף פעם לא מחייך"?
הסברתי לה משהו על חוסר אושר פנימי או משהו כזה.
האמת היא שאני פוחד.
פוחד מלהפוך לזיוף עוד יותר גדול מאשר אני,
כי אם אני עצוב כל הזמן, ואף פעם לא מחייך, אנשים אומרים,
תראו אותו, זה בן אדם אמיתי,שמראה את הרגש הפנימי שלו,
ובלה בלה בלה.

באותו יום שהיינו בים, הלכתי בלילה, בטריינינג כחול עם פסים
בצד, וחולצה של גולני, לקנות סיגריות בקיוסק ליד הבית שלי.

נובלס, בבקשה.

הסתכלתי על הקופת משקל של הגרעינים.
מעליה היה מודבק שלט: "לחייך לא עולה כסף".
הבאתי חיוך צדדי כזה,אחרי שקוראים משהו מתחכם.

גם לבכות לא.

מה אתה רוצה? אני רק מחליף מישהו, שש שקל בבקשה.


התיישבתי בגן הציבורי, חנוק מדמעות.
אחת אחת הן ירדו לי על הלחי, אבל הרגשתי כל כך מזוייף.
מתי כבר תבוא אותה אחת, אותה דמעה אמיתית?
שאפתי שאיפה אחרונה מהסיגריה, הקפצתי אותה באלכסון,
והתחלתי ללכת לכיוון הבית.

לחייך לא עולה כסף...
אז למה יש לי פחות שש שקל בכיס.