"אני חייבת למצוא משהו, משהו לכתוב עליו. אני משתגעת פה! מה זה
בכלל המקום הזה? איך סגרו אותי פה? למה הכל לבן כשזה צריך
להיות שחור? אמא? אמא תוציאי אותי מפה! אני לא אתאבד, אני
מבטיחה! לא יותר צרות! אני בסדר עכשיו, אמא, את תראי. אני
אוהבת אותך, אני לא רוצה להישאר פה לבד, בבקשה תוציאי אותי.
אני אהיה טובה! אני מבטיחה! אמא? אמא???"
ככה היא יושבת, ממלמלת לעצמה שטויות. היא לא זוכרת שאמא שלה
מתה לפני שנה בתאונת דרכים ומה שקרה מאז. היא פשוט עפה לה
לשנה, שנתיים, לאיזשהו מקום, פשוט בהתה באוויר, לא שמה לב. ככה
חלפו לה השנים, ופתאום היא התעוררה, חשבה שזה היה סיוט.
מסכנה. הייתי מרחמת עליה, זאת אומרת, אם היו נשארים לי רגשות,
אבל כבר אין. ככה היא יושבת, קוראת לאמא שלה כשמגיע החושך, כל
פעם כשהשעון מצלצל 12. מעניין למה זה. היא חושבת שהיא רואה
אותה לשניה, ובמשך כל הזמן שהשעון מצלצל 12 פעמים היא תמיד שם,
מזדחלת לידו, מספרת לה דברים ושוב נרדמת.
הם אומרים שהיא הייתה כל כך יפה. שער שחור גולש עד המותניים
והעיניים כחולות כמו הים, תמיד מחפשות מה לראות. היא תמיד
הייתה שואלת דברים, היא הייתה כל כך סקרנית. היו לה כל כך הרבה
חברים.
אנשים באו לבקר אותה עוד בהתחלה. שאלו אותה שאלות, אבל זה היה
נראה כאילו היא בתרדמה. אולי כך היא הייתה.
ב-12 צלצולים החיים עוברים לפניה, כל לילה ולילה, מאז
שהתעוררה.
השעון מצלצל 12.
"אני אוהבת אותך, אמא. אל תלכי." |