היא ישבה מול החלון הגדול בחדר השנה, עינה הענקיות פקוחות
לרווחה לעבר האופק הקר.
לצופה מן הצד יכלה הייתה להראות כפסל מושלם, זולת עליה מחזורית
של בית החזה כמעט ולא זזה.
הייתה מאותן בריות יחידות סגולה שכל איבריהם תאמו זה את זה
באופן המושלם ביותר. כאילו הייתה נסיכה שהוציאוה מאגדת ילדים
אהובה.
גוון עורה הלבן היה שייך יותר לנחלת המלאכים הטהורים מאשר ליתר
בני התמותה. עיניה הגדולות והנוגות נצבעו בכחול עמוק, ונראו
כמו ים אין סופי בזמן סופה אדירה ומרשימה. פיה הקטן והאדום
הזכיר במידת מה את השושנה המפונקת של הנסיך הקטן אם כי נעדרה
ממנו החוצפה העוקצנית, דקי ההבחנה יכלו היו לזהות בו זיק קל של
שובבות מופנמת. אפה הישר נלקח הישר מהפסלים היוונים אך ללא ספק
היה חמוד יותר. ושערה, הו שערה היה שילוב עדין של נחושת ואדום
שגלש במורד כתפיה כמו מפל רב ממדים שנשפך אל עבר יובלים
רוגעים. (אך ברגע זה נאסף לפקעת מסורבלת במרכז ראשה ונראה היה
כאסיר שנכלא על לא עוול בכפו).
עבר כבר שבוע, מאז מת הילד. היא לא בכתה, מעולם לא בכתה.
לא כשנפלה ונחבלה במשחקי ילדותה, לא כשעלבו בה חברותיה על
לבושה המשונה או על גוון פניה החיוור קמעא, לא כשמת כלבה האהוב
ואמה השליכה את כל חפציו אל הפח, לא כשפוטר אביה, גם לא כשהכה
אותה ואת אחיה, לא כשמת אחיה בתאונת אימונים בצבא, לא כשהכה
אותה בעלה האהוב שהיה אמור להשכיח ממנה את כל תלאות ילדותה וגם
לא כעת כשמת הילד.
מן גורל אכזרי כזה של אבא מכה - בעל מכה, אח מת - ילד מת.
הדמעות היו בענייה נחלתם של האנשים המאושרים בלבד, והיא מעולם
לא הרשתה לעצמה להשתמש בהן. לא שהתביישה הן פשוט סירבו לבוא.
אח, כמה שאהב אותה בעלה, היה קונה לה מתנות מבוקר עד ערב, היה
מתגאה בה בכל מאורע אפשרי, החניף לה במילים העדינות והמתוקות
ביותר שיכלה הייתה לחלום עליהם, הוא לא הרשה לאיש לדבר עימה
שמה תתפתה ללכת אחריו בשרירות ליבה ותשאיר אותו למות בודד
וגלמוד עד טרוף חושים, הן כל כך קל היה להתאהב בה. הוא נתן לה
הכל והיה מוכן לתת לה עוד ועוד בלי להשמיט דבר מכל אשר תבקש
כולל את חייו בכבודם ובעצמם (לו צמחה לה תועלת מכך) היה מוכן
לתת לה הכל זולת החופש.
אהב אותה בדיוק כפי שהייתה בעניו - יפה וכלואה בארמונות הזהב
שבנה לה.
אך היא כפרד עקשן וטיפש לא הסתפקה בכל המרגליות והאבנים הטובות
שהעניק לה, לא התחשבה בשעות הארוכות והמייגעות שהיה עובד
במיוחד בשבילה, על מנת לראות את נסיכתו הקטנה מאושרת. בעיקשות
סוררת הייתה חולמת על חופש ועל מרחבים כמו ילדה קטנה שלעולם לא
תגיע אל סיפוקה. הייתה מתחננת לפניו לרוץ בשדות, לראות עולם,
לפגוש אנשים חדשים, רצתה להיות שחקנית בתיאטרון (שאיפה טיפשית
ומגונה שרקמו היא ואחיה בזמן שעוד היה בחיים).
היא לא הותירה לו בררה, הוא היה מוכרח לחנכה ולהעיר אותה
מהחלומות בהקיץ שהייתה שרויה בהן.
תחילה דיבר עמה בהגיון, הסביר לה שיצירת מופת כמותה לא יכולה
להסתובב חופשי בעולם הגדול, השחור והמנוכר, שהוא יבנה לכבודה
את הלובר אם רצונה בכך. והרי מה חסר לה בבית? יש לה תכשיטים
יקרים מפז, ספרים מופלאים, טלוויזיה וכמובן אותו, ובאשר לחלום
המוזר על מרחבים הלא חלון חדר השינה, פונה אל יריעות אדמה
עצומות ואף ערוץ נחל קטן עובר באזור... אם יכל היה נשאר עמה
לאלתר בבית, אך משהו מוכרח לפרנס את הבית והרי דבר זה עומד
בעוכריו.
כשלא עזרו טובי שכנועיו היקרים מפז, החל בצעקות. לאט, לאט החלו
הצעקות להפוך לדבר שבשגרה. הוא מעולם לא הרים עליה את ידו והיא
מעולם לא השיבה לו.
אך פעם, בבוקר אביבי מהמם כשכל הציפורים שרקו יחדיו על בדי
העצים, כשערוץ הנחל הירוק השתובב בעליזות, כשהשמים נפרסים
מעליו כיריעה תכולה מלאת הוד. כשבעלה היה בעבודה, פרצה החוצה
כסהרורית, והחלה מדלגת על כרי הדשא האדירים, קוטפת מפה לשם את
פרחי האביב - שוכחת מהכל, כולל ממנו...
כשחזר לביתו ולא מצאה, רתח מרוב דאגה ופחד, בראשו החלו להתרוצץ
שדים איומים ובדו בלבו סיפורי אימה על אשר עלה בגורל אישתו
האהובה. שמא יצאה החוצה נפלה בדרך ונפחה את נשמתה, או אולי
חטפוה שודדים, או גרוע אולי ברחה לה עם גבר זר והותירה אותו
ערירי.
כששבה לביתה יפה ומתנשפת, לא ידע את נפשו מרוב זעם, הוא צלף בה
על ימין ועל שמאל ללא רחמים, תחילה באגרופיו ולאחר מכן
בחגורתו, קילל וגידף אותה על חוסר אחריותה, על כך שאינה מעריכה
את מאמציו, על שהיא שקרנית ובוגדנית.
היא לא יבבה, לא נאנחה ולא בכתה. כמו חוזר בתשובה המקבל עליו
את הדין רק הביטה בעיניו במעין אדישות אטומה שהזכירה לה את בית
אבא.
למחרת קנה לה זר ורדים רב רושם, ירד על ברכיו והתחנן שתסלח לו,
הבטיח שלא יעשה זאת שוב, שהיה טיפש ואכול דאגה שלפגוע בה כמוהו
לפגוע בהדר מלאכי אלוקים, שאינו יודע כיצד תמצא כפרה למעשיו,
שאם לא תסלח לו הוא יהרוג עצמו בכדור לרקע וקללת אלוקים תהיה
רובצת עליו עדי עד.
היא חיכה אליו, לא יכלה לכעוס עליו עוד, הרי כה אהבה אותו והוא
באמת שונה מאביה שמעולם לא טרח להתנצל בפניה. ועוד כיצד יכלה
בכלל להאשימו כשכל האחריות נופלת על כתפיה כשגרמה לו לדאוג כך.
- היא סלחה לו.
אך הוא לא עמד בהבטחותיו, מאותו היום הארור נעל אותה בבית, הוא
החל להכותה בתדירות, משהו היה מוכרח לחנכה, אך תמיד אחרי כל
מאורע כזה היה בא ומבקש מחילה ככלב עזוב המתחנן על נפשו. והיא
תמיד סלחה. הן לאן יכלה ללכת? חברות כבר לא היו לה, העולם הפך
מיום ליום לגדול ומנוכר יותר, עולם שאין בו מקום לברייה עלובה
וסוררת כמותה, אחיה אהובה היצור היחידי בעולם שתמיד הגן עליה
נלקח מידה, ועל בית אבא לא היה מה לדבר.
היא תמיד סלחה. היא ויתרה על חזון החופש ועל הרצון להיות
שחקנית.
מכאן ואילך החלום היחידי שעוד נותר לה היה ילד קטן שישכיח ממנה
את מר גורלה.
לא עבר זמן רב והיא הרתה את הילד המיוחל. לא היה קץ לאושרה,
וכל המילים עלי אדמות אך יקטינו את התקווה שזרע בה אותו ילד.
לא היה אכפת לה שגופה הדקיק והמושלם הלך וטפח כמו עיסת בצק,
כשהיצור הקטן צמח בתוכה, לא הפריעו לה ההערות המלגלגות של
בעלה, ואפילו הבדידות כבר לא תפסה עוד מקום בחייה.
הוא היה מכה אותה מפה לשם, אך ביתר התחשבות במצבה. והיא מצידה
מוקפת באופוריה של שמחה כלל לא חשה בכאב.
יום אחד חזר מהעבודה עצבני וכעוס במיוחד, היא לא הבחינה בכך רק
כשהיה מאוחר מידי.
הוא הדליק את הטלוויזיה בעוצמה כה רבה, שרק נס הוא שמנע
מהשכנים לשמוע את זעקות המרקע. היא הייתה אז בחודש השמיני,
נתונה בהתקף מיגרנה קל, ובהיסח הדעת ביקשה ממנו בעדינות שינמיך
את הקולות, שכן הם לא נותנים מנוחה לתינוק. אך, מה הייתה נותנת
לו יכלה להשיב את אותו משפט מטומטם למקום ממנו הוא בא.
הוא קם לעברה בשצף קצף, עיניו יורקות זיקי אש, פניו הפכו
אדומות כעגבנייה בשלה במיוחד. הטיח לעברה את אגרופיו בכל כוחו
בעוצמה כזאת שהייתה פוגעת אף בטובי המתאגרפים, היא התחננה
שיפסיק ולו רק למען התינוק. אך דבר זה רק הגביר את זעמו (אם
אפשר היה) הוא צווח עליה שכבר אינה אוהבת אותו, שהיא בוגדת בו
עם התינוק המחורבן, שהיא שוכחת בזכות מי היא עדין קימת, מי
הציל אותה מבית אביה, מי היחיד עלי אדמות שעדין מסוגל לאהוב
יצור שכמוה. קצרה היריעה מלפרט את מטח העלבונות, וחלשה ידי
מלנסות לתאר את אותן המילים...
איני יודעת כמה זמן המשיך להכותה כך, כל שאני יודעת הוא שלבסוף
מת הילד. תחילה השתולל בבטן ללא הפוגה ניסה בגופו הקטן להציל
את חייו, שידר ללא הפסקה אותות מצוקה, זעק בכאב ללא מילים,
רחמים, רחמים! ניסה להתגונן בתוך הרחם הרכה, בתוך מי השפיר
החמימים. ובאין רחמים מצד העולם האכזר, נטלו הקב"ה בחזרה אל
חיקו לחבקו ולגונן עליו עם יתר הנשמות האבודות.
כשנשר מתוך הבטן נראה היה כמו גוש חלקלק כמעט אנושי, מרוסק
וחבול, מי שהיה מסוגל להביט בפניו יכל היה להבחין בהבעה הטרגית
של מי שנלקח מעולמו בטרם עת.
רק אז הפסיק להכותה.
הוא נטל שקית זבל שחורה, הכניס לתוכה את הילד והשליכו לפך אשפה
מרוחק.
היא לא בכתה. בראשה התרוצצו תמונות כמו בסרט נע כואב במיוחד.
שוב אמא משליכה את האביזרים של כלבה, דם, שוב אבא מרביץ, דם,
שוב אחיה מת, דם, שוב בעלה מכה בה באגרופיו, דם, ההלוויה של
אחיה, אגרופים של אבא, דם, אגרופים של בעל, דם, אגרופים של
ילד, ילד, ילד אהוב, דם, דם, אח מת, ילד מת, רעש מחריש
אוזניים, דם, שחור. ברגע זה היא נפלה מעולפת, מהתשישות, מכאבי
המכות ואובדן התקווה.
כשבעלה חזר הוא מצא אותה שרועה על הרצפה חבולה ופצועה ספק ישנה
ספק מתה.
הוא חיבק אותה בזרועותיו ולא הפסיק לבכות, הוא נשק לה ללא
הפסקה והניח אותה במיטת המלכות שהכין עבורה. הוא לא מש ממיטתה
עד שפקחה את ענייה, לא הפסיק לבכות ולהתנצל. היא מצידה הייתה
אדישה לכל העולם הסובב אותה.
הוא הבטיח לה עוד עשרות ילדים אם רצונה בכך, אני יהיה מעכשיו
מלאך מושלם, מהיום אהיה טוב לך מעשרה בנים, נשבע.
היא כבר מזמן לא האמינה לו, והפעם כבר לא יכלה לסלוח לו. אך
למרות הכל הביטה בו בשקט והנהנה בראשה לאות שסלחה לו.
מצידו זה הספיק, הוא קנה לה שוקולדים מהתוצרת המובחרת ביותר
בשוק, (ואיך יכל היה לנחש שהיא לא אוכלת שוקולד).
כעבור יומיים כבר יכלה ללכת בכוחות עצמה, נראה היה שהכל כבר
מאחוריה. היא הייתה רגילה לחויות קשות והתאוששה מהם במהירות
מפתיעה, עוד בהיותה פעוטה קטנה בגיל הייתה נופלת וקמה כאילו
דבר לא קרה, וכך נהגה במשך כל חייה.
עבר כבר שבוע מאז מת הילד.
הייתה עכשיו שעת בוקר אוורירית במיוחד. היא ישבה מול חלון חדר
השינה.
לפני מספר דקות הסתובבה בבית כמי שאחוזתה תזזית, חסרת מנוחה
כמו מיליוני נמלים קטנות ובלתי נראות מהלכות על גופה ומאימות
להשמידה.
כעט ישבה בחדר ליד החלון הסגור בזגוגית, רגועה ושלוה כמו שמש
הקמה בבוקר משנת לילה מייגעת במיוחד.
בקרוב כל זה יהיה מאחוריה.
הביטה לעבר האופק הקר.
לפני מספר דקות הדליקה את הגז בחדר הסמוך.
עוד מעט היא תשקע בשינה עמוקה ונצחית, סוף, סוף תירגע מהמולת
החיים, תתרפק על אחיה ותבכה.
שוב איש לא יוכל להפריד בינה לבין בנה האהוב.