נובלה. הדבר היחיד שאני רוצה בעולם זה לכתוב נובלה. נובלה
ארוכה, של מאות עמודים, מצדי גם בכתב גדול אבל העיקר שתהיה
נובלה. כזאת שיש לך זמן לפתח את הדמויות במשך הסיפור, שיש לך
עלילה שמתמשכת באופן בלתי מוגבל, לא כמו בסיפורים הקצרים.
אבל מה אני יעשה? אני תקוע במגבלת השלושה עמודים, כתב קטן.
פשוט אין לי התמדה. כבר עשרים פעם התחלתי עם נובלה, חצי
מהפעמים יצא לי סיפור קצר, חצי פשוט לא עברתי את האקספוזיציה.

סיפורים קצרים גם כן. יש להם יתרונות, כמו למשל - יש להם
פואנטה בסוף, ואפשר לכתוב אותם ברבע שעה כשאתה בשיעור או בתור
לקולנוע. אבל זה כל העניין, זה לא מספק. אתה כותב ברבע שעה,
מכניס למגירה ולא רואה אותו יותר לעולם. דווקא לכתוב נובלה,
שלוקח כל כך הרבה זמן, זה מה שעושה את זה יפה אחר כך. יש לך
תיאורים מפורטים, דמויות עם עומק. מה זה פואנטה בכלל?
אומרים לי שזה בגלל שאין לי בטחון עצמי, שאני מפחד להיכנס
ולכתוב נובלה, ובגלל זה אף פעם לא יהיה לי ספר. אני עושה כאילו
אני מסכים, אבל זה ממש לא קשור. פשוט לא מצאתי שום נושא מתאים
לכתיבה. אתה לא יכול לכתוב נובלה על מושג אבסטרקטי. אתה חייב
דמות מרכזית, חייב עלילה, חייב להתמיד. הבעיה היא מעשית
לחלוטין, אין כאן שום קשר לפחדים שלי.
והכי הורג אותי זה הסופרים הדגולים האלו, המנוסים האלו,
שכותבים כל חודשיים נובלה חדשה. רבי מכר כולן. SUPER NOVELS
אחת אחת.
הם אפילו לא מעריכים את מה שיש להם, פשוט כותבים נובלות על
ימין ועל שמאל, שתיים בבת אחת לפעמים. ואני? אני רק קורא את
הנובלות שלהם ואני אוהב אותן יותר ממה הכותב הדגול מעריך את מה
שהוא כתב. ולי נשארים רק הסיפורים הקצרים פה ושם, ואפילו את זה
אני כבר לא עושה. כל מה שנשאר לי זה לעשות מונולוגים. בלי
דמויות, בלי מקומות, בלי רקע. רק אני והאמצעים האומנותיים שלי.

ומה כבר ביקשתי? נובלה אחת שאני אכתוב, אפילו אם ייקח שנה, רק
שיהיה לי כוח לכתוב אותה, שאוכל אחר כך לאהוב אותה. אם רק
הייתה לי מוזה. אם רק הייתה לי השראה.