ושוב אנוכי נודדת, דמותי חשופה לרוח ולגשם,
ההולמים בגופי בכאב מתוק שכזה.
אין עוד אדמה תחת רגלי היגעות, ידי מושטות קדימה,
מצפות לחוש את המגע אליהן הן כמהות.
כמהות בבשר חלק וענוג, בו יוכלו ציפורני ידי לשקוע ולשרוט.
לקרוע לגזרים, פיסות בשר קטנטנות,להובילן לפי מלא השיניים.
לשוני השחורה, תלקק בתאווה את הבשר, פי יצמד אליו וימצוץ.
ימצוץ את החיים שחבואים בתוך הבשר הענוג...
אז תשבע נשמתי ואוכל לנוח מן הקללה הרודפת אותי.
ובעודי תרה אחר משאלת גופי, אמצא אותה, את נשמתי האבודה,
ילדה קטנה ועירומה היושבת תחת עץ תאנה מסועף.
ובאותו רגע אדע כי עבורה אעשה הכל, כל חיי מוקדשים לה,
וגופי חושק רק בה, בילדה.
אנוכי, מפלצת המשועבדת לתמימות,
איך תוכל לקבלני חזרה?, מתי תסלח לי האהובה?
ואדע כי הקללה עדיין רובצת. עודני חושקת בבלתי אפשרי מכל.
ואמשיך לתור במסעותי ואחפש פירצות חדשות.
שערים אחרים בהם אוכל להיכנס.
ולהשחית...