וגם הפעם, זה היה אמור להיות הערב שלנו. הייתה לה יום הולדת,
וגם הפעם היה זה תאריך שממנו היא בחרה להתעלם. רציתי להפתיע
אותה, סרט בוידאו- משהו של אלמודבר, "יצירת מופת" אפילו היה
כתוב על העטיפה, וגם "חמישה כוכבים". בקבוק יין אדום שבחרתי
אחרי התלבטות ארוכה בסופרמרקט הקרוב וזר פרחים מושקע.
ודווקא הפעם נכנסתי בלי לדפוק. הבית היה חשוך, אבל הכרתי את
הדירה שלה באופן מושלם, כל פנייה, עיקול ומרצפת חורקת : מסדרון
ארוך ומלא ציורים עבודת יד שעשתה בחוג, בסוף המסדרון מטבחון
קטן ולשמאלו דלת קטנה לשירותים. לא הדלקתי את האור. הסלון היה
ריק. האור במטבח היה מעומעם. מעיל עור היה מונח בשקט על המתלה
שבכניסה. מונח בשקט מופתי. ניגשתי ישר לחדר השינה.
דרך הדלת הסגורה למחצה כבר הבנתי, וזה הכה בי בפנים, גל של
כאב, אולי ככה מרגישים כשמקבלים כדור ישר ללב. זה האקס, ההוא,
"המאנייק", "המותק", "החרא", "הזבל", הכל תלוי במצב רוח שלה.
אבל היא, תמיד הייתה שלו. והוא החליט להפתיע אותה ביום
ההולדת.
כבר ראיתי את זה בעשרת אלפים סרטים, זוג מתנשק בחושניות ואז
נפתחת הדלת,החבר עומד בכניסה עם מבט מאוכזב ופשוט משחק, לפי
התסריט הכתוב מראש, מנסה לזייף רגשות. אבל זה לא היה סרט
הוליוודי ואפילו לא הפקת מקור של ערוץ 3, אלו היו החיים
המזויינים שלי והרגשות האלה, שהשחקן טלנובלות מזייף פשוט בערו
בתוכי, הם היו כל כך אמיתיים.
זרקתי את הפרחים על הרצפה הישנה של המסדרון, על המרצפות שהכרתי
כל כך טוב. את היין והסרט השארתי לפותים בידי, לא רציתי להרעיש
וליצור מהומה. ככה אני, אפילו חוטף התמוטטת עצבים בשקט, הבחור
שכתבו עליו בספר מחזור שמים שקטים חודרים עמוק, החרא הזה.
יצאתי מהדירה והשארתי את הדלת פתוחה. עליתי במדרגות הבניין
שהסריחו מפחי הזבל שבכניסה, ריח של טחב. בטחב הזה, עם הבקבוק
יין בשישים שקל הזה והסרט איכות תקועים בידיים שלי החלטי שאני
גומר עם הכל. בעטתי בדלת שמובילה לגג הבניין. איכשהו, כמו
בסרטים, הדלת הייתה אפילו לא הייתה נעולה. אפילו אלוהים רוצה
אותי מת, חשבתי, או לפחות ועד הבית.
פרצתי אל האוויר של הלילה, ואפילו הרוח הקרירה שנשבה לא הצליחה
לצנן אותי. רצתי כמו מטורף וקפצתי מהגג.
אומרים תמיד בגן שסוף מעשה במחשבה תחילה. לא הרבה מפנימים את
זה באמת. נותנים לעובדות חשובות לברוח מבין הידיים. הסוף הזה
נראה לי לא טוב. לא הייתי בטוח ממש אם אני מת, חי או באמצע,
אבל לא ראיתי שום מנהרה עם אור בקצה, כמו שהבטיחו בספרות
המקצועית.
הבטחות צריך לקיים, חשבתי כששכבתי מרוח על המדרכה. הבטחות צריך
לקיים.
בקבוק היין האדום נשבר והתערבב עם הדם שלי.
קיבינמאט, הבטחות צריך לקיים, ולי הבטיחו מנהרה עם אור לבן
בקצה!
פתאום הרגשתי כל כך ריק, לא חשבתי על המנהרה, האכזבה מהמוות
הסתמי שלי התפוגגה. זה לא שקפצתי בשביל האור הלבן הזה, אבל
להיות מת, חצי מת או מה שזה לא היה לא ממש השתלם.
ואני התחלתי לחשוב, על החיים שלי, עליה, על איך שהכרנו בגיל 9,
איך שהבנתי בגיל 13 שאני רוצה יותר. לגמרי איששתי את התיאוריה
הזאת על גברים. תמיד קיוותי שיקרה משהו בינינו, תמיד קיוויתי
שהיא תעשה את הצעד הזה, שתפתח את הפה ותגיד שגם היא מרגישה
משהו, כי לי פשוט לא היה אומץ. ובכלל-להתאבד, כאן, פה, עכשיו,
היה הדבר הכי אמיץ שעשיתי אי פעם, חשבתי לעצמי.
אני הייתי תמים. לא חשבתי על אף אחת אחרת, תמיד חיכיתי לה, כמו
נוסעים בתחנת רכבת, אלפי מוניות עברו בדרך אבל אני חיכיתי לה,
לרכבת שתתפכח, שתבין מה היא מרגישה, מקווה שהיא תגיע לתחנה
מתישהו.
עברנו לתיכון, והמשכתי לקוות שאולי יום אחד זה יגיע. זה מעולם
לא הגיע. נזכרתי בפעם הראשונה שהיא באה וסיפרה לי שיש לה חבר.
נזכרתי בדקירה הזאת בלב שהתפשטה לכל הגוף. אני זוכר את הדקירה
ההיא, פעמיים הרגשתי אותה בחיי. הפעם השנייה הייתה לפני דקה
וחצי, בכניסה לחדר השינה בדירת הסטודיו שלה. נזכרתי איך ניסיתי
לחייך ולשמוח איתה, והיא סיפרה כמה שהיא אוהבת את האידיוט וכמה
שהוא נחמד, ושהוא שמיניסט עם רישיון. היא סחטה ממני אז את
החיוך הכי מזוייף בחיי.
נזכרתי בשיחות שלנו לתוך הלילה, לפעמים היה נדמה לי שהיא
היחידה שבאמת מבינה, לפעמים היה נדמה לה שאני היחיד שבאמת
מבין, וראיתי את זה בעיניים שלה, בברק, בניצוץ. היה משהו
בעיניים שלה. ובמשהו הזה נתליתי במשך 21 שנים. אף פעם לא קרה
כלום. 21 שנה אני כבר מחכה לה, ואני בן 30, מחכה שהיא תתעורר
ותבין שאני רוצה אותה.
אתמול, כשהיא התקשרה לבכות על איך היא תבלה עוד יום הולדת לבד,
חשבתי להפתיע אותה. אולי הפעם יקרה משהו, כאילו יכולתי להרגיש
דרך קילומטרים של קווי טלפון, פרושים על פני כל העיר, שדווקא
הפעם, יקרה משהו. אבל לא קרה כלום.
רק קפצתי מהגג. רק קפצתי מהגג ונסיתי להתאבד - וחוץ מזה לא קרה
כלום. 21 שנה ובנאדם נתלה בניצוץ של עיניים דומעות. עד יום
מותו. הניצוץ.
ופתאום נעשה לי טוב. נשמתי קצת אוויר וקמתי מהרצפה, יין מכתים
את חולצת הלאקוסט החדשה שלי, שהייתה בצבע בורדו גם ככה. לא
נורא, חשבתי.
הסתכלתי למעלה ונזכרתי שהיא גרה בבניין בן 2 קומות.
בקושי נקעתי את הרגל.
אספתי את שברי הבקבוק ולקחתי את הסרט.
חזרתי הביתה צולע ,הכנתי לעצמי תה צמחים והכנסתי את הסרט של
אלמודבר לוידאו.
שתזדיין. אומרים שהכי טוב לראות סרטים של אלמודבר לבד. חמישה
כוכבים, יצירת מופת.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.