בעצם, שנה ותשעה חודשים. בעצם, אולי הרבה פחות.

הוא היה שלי ואני שלו. הייתי עטופה ברוך, בפרחים, בסוכריות,
הרגשתי בטוחה.

אח"כ פראנויה. שלי, כמובן. איך הן היו ואיך אני, ולאט לאט זה
התחיל.
סנטימטר פחות.

אח"כ הויכוחים הראשונים. קראנו להם "שיחות קשות". בסוף תמיד
התנצלתי. תמיד.

ועוד רגעים של שמחה ואני גומעת אותו ומשתכרת ממנו ומהחיים שפעם
רק רציתי לשכוח. אבל היו מעידות. קטנות. אי אפשר להאשים אותו,
נכון? עוד אחד הלך.

לצאת? בשביל מה? יש לנו את העולם שלנו, אני שלו והוא.. גם שלי.
בסוף אנחנו יוצאים, לפעמים החברים מצטרפים. החברים שלו. לא
אהבו אותי, החברים שלו, אבל הוא אהב. נכון?

האידיאולוגיה עדיין זורמת בורידים, אבל תרוצים מרחיקים אותי
מכל פעילות. עדיין יש פרפרים. אצלו אין. גם כך לא הייתי גבוהה
מלכתחילה.

הוא אומר שאני ילדה. אני? ילדה? בפנים? אתה מכיר אותי? הסתכלת
אל תוך עיניי פעמים כה רבות ומעולם לא ראית את האמת?

בכי. אתה יודע שפגעו בי מספיק, אני לא רוצה לכאוב יותר. אבל
אתה ממשיך. לפעמים גם כועס שאני בוכה. או מתוסכל. או שנמאס לך.
אם אתה בוכה הלב נקרע ואני גם קצת אמא, וטוב לי כשהכל נרגע
ואתה מחייך.

כבר כמה חודשים שלא שלחת לי פרחים. לא נורא, אני מבינה. אהבתי
לקבל אותם.

כבר כמה חודשים שבימי שישי אתה יוצא עם חברים. לא נורא, אני
מבינה, מותר לך. אחכה לך ערה ובסוף תבוא לאסוף אותי. תחבק אותי
ותנשק אותי והכל שוב בסדר. בבוקר אתה יוצא שוב. אני נשארת
במיטה. אתה חוזר אחר הצהרים. בדרך כלל בדיוק בזמן כדי להחזיר
אותי הביתה.

הייתי חולה שבוע. ובדכאון. היה מבחן, ואני עלוקה ולא שכחת לי
את זה, גם לא חודשים אחר כך בכיכר כשסיפרת לי שאתה נוסע.
לחודש, חודשיים, אולי יותר. אחר כך אולי תחזור. אולי לא.
להיות אינדיבידואל זה ערך עליון. אבל חשוב לך ליישר קו עם
חברים עכשיו. לא נורא, אני מבינה.

שבועיים לפני אתה מודיע לי שזה סופי. רק עכשיו באמת החלטת.
באמת.

עוברים חמישה חודשים. בדרך יש הרבה דמעות. שלי. אבל אתה תחזור,
אנחנו נהיה ביחד, יהיה לנו טוב. אתה תהיה שלי ואני שלך.

אני מביטה על נמלים מלמטה. אתה חוזר. זה אתה?
כן.

לא.

כן.

לא.

אם כן, אז אולי אני לא חזרתי? חזרת, אבל פשוט לא אליי.

עכשיו זה סופי. אבל, תנוחת עובר על הספה, ולא שומעת ממך כלום.
נוסעת.
חוזרת. עדיין אבל. אולי אפאתיה. אני רוצה אותך.

אני רוצה אותך? אתה רוצה אותי? אני שלך? ואני הרי כבר כמעט
אינני.

חדשות. כעס. פקחתי עיניים. עברו שבועיים. אולי שנה.

ואני, אני מטר חמישים ושמונה סנטימטר של כוח.

אם אראה פרח יפה אולי אקנה אותו. לעצמי.