אנחנו יושבים סביב המדורה כבר רבע שעה ומחכים לטל, שיבוא ויספר
לנו הלילה סיפור מהמקום הרחוק שהוא גר בו לפני שעבר אלינו, כי
השבוע זה תורו לספר.
לטל יש המון סיפורים, פעם כשהיינו יושבים סביב המדורה, לפני
שהוא הגיע אלינו היינו מספרים את אותם סיפורים שוב ושוב, וכבר
ידענו מה יהיה הסוף ואיפה אנחנו אמורים להיבהל או לא להיבהל
כדי להוכיח שאנחנו מבינים את הסיפור או שאנחנו לא מפחדים
מסיפורי ילדים.
ואז לפני שנתיים בערך, טל הגיע, דוד שלו, איציק, אמר לנו לקבל
אותו למדורה כי הוא רחוק מהבית ומהחברים שלו, ושאמא שלו שלחה
אותו לכאן כי איפה שהבית שלו יש בעיות, אז קיבלנו אותו, ובפעם
ההיא טל סיפר לנו סיפור, לא כי ביקשנו ממנו, אלא בגלל שסיפרנו
סיפורים והוא גם רצה להשתלב בקבוצה.
אז הוא סיפר לנו סיפור שאם אני זוכר אותו טוב מתחיל במלים,
פעם בשדה קטן ליד איפה שאני גר, שתלו שדה של חיטה, וזו היתה
חלקה טובה, אז כל השיבולים גדלו היטב.
כעבור כמה זמן השיבולים הבשילו, והגיע הזמן לקצור אותם,
והביאו מכונה גדולה כזו, עם המון חלקים והמון חדרים שונים
בשביל הסוגים השונים של השיבולים, כי חלק יותר גדולים וחלק
יותר קטנים וצריך למיין כדי שבסופו של דבר כולם יקבלו את אותו
הטיפול בלי שיהיו הפרעות, אבל חלקה אחת של השדה, עשתה להם כל
מיני בעיות, חלק מהשיבולים היו קטנים מדי, ואחרים גדולים מדי,
והם לא ידעו מה לעשות, אז הם קצרו את כל החלקה והכניסו אותה
לחדר אחד, וכולם קיבלו את אותו טיפול, מי שהיו גדולים מדי
קוצצו, ומי שהיו קטנים מדי לא עברו את התהליך טוב כל כך ונשארו
בחלקם שלמים, וכשהקציר נגמר, המכונה העבירה את כל השיבולים
למפעל שהיא באה ממנו, למפעל סיב, שהמטרה שלו הייתה לייצר לחם,
ולא היה אכפת כל כך למפעל אם השיבולים היו גדולים מדי או לא
מספיק בשלים כי כולם נטחנו לאבקה, כולם חוץ מאותם שיבולים
מהחלקה הבעייתית שבשדה הקטן שליד המקום שהוא בא ממנו, והמפעל,
בגלל שהיה לו לוח זמנים, החליט שאין טעם להתעסק עם שיבולים
סוררות והשליך את כל החלקה כחסרת ערך לאשפה.
משאית באה ולקחה את השיבולים המושלכות ביחד עם עוד כל מיני
פסולת תעשייתית מהמפעל או חומרים רעילים שהושלכו מהסביבה, וכל
יום היא אספה עוד זבל, ועוד קצת מהחלקה עבר למזבלה, כעבור
כחודשיים, לא נותר באותו פח אשפה דבר מלבד כמה פיסות קרטון,
וכמה זרעים קטנים שהצליחו לצמוח על הקומפוסט הרעיל ולשרוד על
אף כל הקשיים שהועמדו להם, עברה רותי הקטנה ליד האשפה וראתה את
הצמחים הקטנים עם הזרעים, לקחה רותי את הצמח, ופיזרה את זרעיו
בגינה שלה, כי אף אחד לא אמר לה שהצמח חסר ערך ושאין לו יופי,
רותי כנראה ראתה מעבר למה שהיה במזבלה, וראתה צמח קטן, שהצליח
לצמוח למרות שאף אחד לא רצה אותו ולמרות שלא היו לו מים או אור
לצמוח בעזרתם הוא הצליח, ואולי סתם היה לרותי משעמם והיא לקחה
איתה את הצמח כמשחק וזרקה אותו בחצר שלה בחוסר עניין משהו, בכל
מקרה שהוא, הזרעים שרותי פיזרה בגינה שלה, שהיא קראה לה המרכז,
כי שם כל הפרחים הנסתרים שלה גדלים, ומשם היא מוציאה אותם
לגינה הגדולה שהיא החיים, צמחו וגדלו, והתפזרו, ונהיו רבים,
ולמרות שאף אחד לא רצה אותם הם הצליחו להזדקף ולהרים ראש,
ואפילו יום אחד רותי לקחה את הצמח המשונה הזה ושתלה אותו בגינה
הגדולה של החיים ומאז הוא גדל שם וגם בחורף כשקר, וגם בקיץ
כשהכי חם ואין מים, הצמח הזה שולח זרועות לעבר השמש ומודה
לעולם שאיפשר לו לשרוד.
כשטל סיים לספר את הסיפור שלו, כשכולנו היינו קשובים אליו
לחלוטין, טל אמר, וכך הגעתי לכאן, כשבמקום שהייתי בו כולם
התייאשו ממני וכבר חשבו לוותר עלי, מצאה אותי אישה אחת,
שקוראים לה רותי, והוציאה אותי מהבוץ שהייתי בו, ולימדה אותי
על פרחים, ועצים ועל ציפורים בגינה, ונתנה לי את הדרך לצמוח
ולחיות וגם כשבחוץ קר, וגם כשחם וקשה, או שהברקים מסנוורים את
העיניים ולא רואים לאן הולכים בלילה השחור והאפל, תמיד אני
יכול להזכר בעיניים של אותה אישה, שהבטחתי לה שאני אעשה כמיטב
יכולתי לא רק לשרוד אלא גם לחיות, ולחיות היטב, ואם אני רק
יכול אז אני מנסה להעביר את המתנה הזו שרותי נתנה לי לאנשים
אחרים, ולפעמים אנשים לא משיבים טובה, ואולי הם לא רוצים
שיוציאו אותם מהבוץ אבל אני מרגיש בתוכי, שאם אני לא אעביר את
מה שניתן לי, אני בעצם משליך את זה לפח וכבר היה עדיף אילו
הייתי נשאר באותו מקום אפל ושוכח שיש חיים במקום כלשהו בעולם.