"עוד דיונה אחת!", הבטיח לו החייל שרץ מימינו. "עוד דיונה
אחת!" הוא חייך, החייל, חיוך מעודד. כבר ארבעה קילומטרים הריצו
אותו בקצב רצחני, אבל הוא עמד בו, ובכבוד. והנה, זהו - הוא
סיים, הוא עבר, הוא כבר יכל לדמיין את עצמו במדי הזית ובנעליים
האדומות. החזיון עורר בו פרץ של עוצמה והוא שעט במעלה הגבעה
בצעדי ענק. זו אחרי זו ניחתו רגליו במעין בעיטות אכזריות אל לב
הדיונה, דוחפות אותה מטה. כשהחלה הקרקע להתעגל ידע כבר שגם
הדיונה הזאת שלו. משהגיע לראשה, ראה לצד הדרך למטה, שולחן עמוס
בכוסות ומשקאות, וקצין ניצב לידו. קו הסיום, חשב.
אולם, משהגיע אליו נע הקצין הצידה, כאילו לחסום את דרכו.
"רק עוד שתי דיונות!" הבטיח החייל שרץ מימינו "רק עוד שתיים!"
הוא בבירור נהנה מהתפקיד שלו.
"תעשה לעצמך טובה, ילד, תחסוך לך נוזלים ותחתום וויתור כבר."
ניסה החייל שרץ משמאלו להגיש לו טופס וויתור, שממנו נתדלדל עט
פלסטיק זול, קשור בשרשרת דקה. כמובן, אמר לעצמו פוגל, בדיוק
כמו הטריק מהטלוויזיה, עם השוטר הטוב והשוטר הרע. אני לא כזה
אידיוט. הם יצטרכו להתאמץ טיפה יותר כדי לשבור אותי.
בעוד מחשבותיו מתרוצצות בראשו, הסתער פוגל על הדיונה הבאה.
תמיד כשדעתו הייתה מוסחת מן הריצה רץ טוב יותר. הוא עלה אותה,
והדרדר במורדה מן העבר השני, צועד צעדים קלים אל תוך האוויר
ונותן לכוח המשיכה לעשות את שלו - עד הצעד הבא. הוא ניצל את
ההזדמנות להסדיר את נשימתו, המקוטעת עתה, ולאזור כוח (פיסי
ונפשי) לקראת הדיונה האחרונה.
"עוד דיונה אחת!" הבטיח החייל שמימינו. "אחת אחרונה." משנזכר
פוגל בקיומם של החיילים תפס שייתכן כי גם אחרי הדיונה הזאת
מצפה לו הפתעה. הוא החליט לשמור את כוחו, והאט בהדרגתיות במהלך
העלייה, עד שכמעט דרך במקום כשהגיע לפסגה. ב'עמק' למטה, בצד
הדרך עמד שולחן ערוך, זהה לשולחן הקודם. פוגל לא ידע אם
להתעודד מהמראה או להתייאש ממנו, אבל הוא היה מוכן לאכזבה. על
יד השולחן עמדו שני חיילים, מביטים בהם בציפייה, דרוכים.
משהתקרבו אל השולחן, טפח החייל שמימין על כתפו של פוגל פעם
אחרונה, ואמר בקול מרגיע: "רק עוד קצת!" אז פנו שני מלוויו אל
השולחן והשתייה, בעוד פוגל נאלץ להמשיך בדרכו, מלווה כעת ע"י
שני המחליפים.
"רק עוד שלוש דיונות!" הבטיח לו החייל שרץ מימינו. "רק עוד
שלוש אחרונות!" שלוש? הם רוצים להרוג אותי? פוגל כשל, אך נעזר
בידיו וגרר את עצמו חזרה אל רגליו, לא מאט לרגע את קצב הריצה.
"למה לך הזבל הזה?" שאל החייל שמשמאל "הרי אתה רואה שאתה לא
בנוי לזה. תחתום וויתור ותסגור עניין! השולחן הזה עדיין מחכה
לך!" הוא החווה לכיוון השולחן שעברו זה עתה. דווקא החייל
שמשמאל היה זה שעזר לפוגל להמשיך ולרוץ. גם אחריי הדיונה
השנייה מנעה השנאה מפוגל כל מחשבות וויתור, שהיו מעניקות סיפוק
רב לשונאו.
אבל אז הבחין בגודל הדיונה השלישית, והייאוש תקף אותו.
"רק עוד דיונה אחת" הבטיח החייל שמימין. אולי. אולי באמת. כמה
הם כבר יכולים להריץ אותי? זה מטורף. לאט לאט, מושך את עצמו
במעלה דיונת הענק (שנראתה יותר כמו קיר מאשר ערמת חול), נתן
לעצמו להאמין בהבטחה, להישען עליה. 'ממילא לא אוכל לרוץ עוד
מרחק רב, כמה שלא אאמין', ניסה להצדיק את חולשתו. שריריו כשלו,
עורקיו איימו להתפוצץ, ריאותיו ינקו אוויר באופן לא סדיר,
ובכמויות שלא ניחש כי דרכי הנשימה שלו מסוגלות להעביר. הוא נפל
על כפות ידיו, ולאורך קטע דרך שעט על ארבע במעלה הדיונה, יודע
כי אם יאט להליכה לא יוכל לעבור אותה. משהזדקף, מטרים ספורים
מהפסגה הרמה, נשקפו אליו הדיונות שלפנים. לא ייתכן שהם יידרשו
ממני להמשיך הלאה, הרי ברור כי רגל אדם לא דרכה על הגבעות האלו
- הן היו מכוסות צמחיה, ולא נראו עליהם עקבות, שלא כמו הדיונות
שעברו עד כה. לא, הרגיע את עצמו, זה הסוף. סוף סוף.
אולם, משהגיע לפסגה והחל לרדת לעבר הגיא שלפניו, גילה כי לא
נראה בו שולחן כדוגמת אלו שעבר בפעמיים הקודמות. בתחילה תקפה
אותו בהלה למראה החול השומם, אך אז הבין: איש לא התכוון לקדם
את פניו במשקאות, השולחנות נועדו רק להטעות. אותה מחשבה מילאה
אותו לפתע בשמחה כה רבה, עד כי לא יכל לעצור קריאת ניצחון רמה
שבקעה במפתיע מגרונו. הוא דהר במורד הדיונה בצעדי ענק, חש
כאילו בחוש שישי בנוכחותם של שני החיילים מאחוריו, נאבקים
להדביקו, שכן דבר לא נשמע מעל לצעקתו. משהתיישרה הקרקע החל
להאט את ריצתו, וכשני צעדים לפני שנתן לעצמו לצנוח על החול
הלוהט חש ביד במרכז גבו.
"קדימה," אמר הקול ממאחוריו, "רק עוד ארבע..."