בוקר אחד נפגשו ברחוב במקרה. היא לבשה מעיל ירוק וחצאית ג'ינס.
מבט רדום מתחת לפוני שחור וחיוך קטן. הוא הכיר אותה בערך. למדו
יחד באותו בית ספר וגם בילו יחד בתנועת הנוער. ילדה יפה, חשב.

היא היתה תלמידת כיתה ו' שלישית. מצטיינת בלימודים. משפחה
מצויינת. החיים זרמו בקלילות, מעיין נסתר ביום אביב.
הוא היה תלמיד כיתה ז' ראשונה. נער גבוה, אתלט מצויין. מאוהב
בשדות הפתוחים.
"בוקר טוב", היא חייכה.
סיפור קטן של אוהבים צעירים ביום גשם צעיר.

פוקחת היא עיניים למחצה בכל בוקר הפונה לאביב. משמרת קטעי
חלומות בצנצנת זכוכית, ומרחפת לה הלאה. עיניה של צבע אפור הן.
של צבע אפור, שאת כל הצבעים הוא מכיל חליפות. נעליים רכות
ופרחים של יסמין בצנצנת. הוא חוזר מהישיבה התיכונית כל
שבועיים, והיא אוהבת לראות אותו אז. הם לא מדברים, אולי
מתביישים. בטח, כן. מאוד. פעם אחת עזר לה לסחוב דברים הביתה
בסוף הפעילות. שתקו כל הדרך. בסוף חייכה אליו בשקט. הוא היה
נבוך, עלה על האופניים ונסע משם.

השתיקות הממושכות מקרבות אותם זה לזו במחשבה. תוהה הוא לפעמים
אם היתה רוצה שידבר אליה מילים טובות. שיפסעו שניהם לבדם
בכבישי הישוב בלילה בהיר של צינה, טובלים בחומם של המעילים
ובחומה של הידידות.
היה תוהה כך פעמים קרובות.

היתה חושבת עליו המון, ביראה מתוקה. חולמת עליו בלילות. לעיתים
היו עולות בה מחשבות שכלתניות שכאלה: אם זה טוב לה לאהוב אותו
בגיל הזה, והלא הם ילדים ממש. ילדים קטנים שאוהבים זה את זה.
היתה אומרת לעצמה שהכל יסתדר, ובצדק. תמימות טהורה היא זו.

היתה מבקשת אותו ברחובות בכל מקום אליו פסעה. פעמים היתה רואה
את דמותו, מציאותי כבחלומה, עולה במעלה הרחוב עם תיק גדול על
הגב, או ממהר בבוקר לתפילת שחרית, בזמן שהיא עומדת בתחנה,
ומחכה לאוטובוס שיקח אותה לבית הספר.
פעם אחת היתה בה העזה לפנות אליו. הם נפרדו מקבוצת חברים,
והתחילו ללכת כל אחד לביתו, כחלק מהסכמה שבשתיקה, בבישנות
הדדית. לפתע הסתובבה וקראה בשמו. הוא עצר. היא רצה אליו
בקלילות, מנסה להדביק את הפער ביניהם. העלתה נושא מעשי לשיחה,
להראות שכביכול נצרכו לדיבור כבדרך אגב. הם הלכו לאט בכבישי
הישוב. פעמים בוהים באספלט האפור, פעמים מציצים זו אל זה
בהתרגשות כנה. אותו לילה נפרדו מתוך אהבה פשוטה הגלויה בין
צלילי המשפטים. נפרדו לדרכם מתוך מבט מחייך חודר זה בעיניה של
זו וזו בעיניו של זה.

מאז אותו לילה לא מצאו נחמה זו אל זה. לא נתראו לכמה חודשים.
ריח ניכור סגפני ותחושת החמצה עמד מסיבה לא מובנת באוויר
מחשבתם העכור. היתה מבקשת אותו בחלומות ומוצאת רק לעיתים
רחוקות. הוא היה מתחמק מפניה גם במפגשים החברתיים. בהסכמה
שבשתיקה - סבלו כל אחד בדממה מוחלטת, מלאת תימהון.

קיץ אחר, מאוחר יותר, לא איחר לבוא. בדייקנות אכזרית נקש על
הדלת, ופתח אותה בלי לחכות לתשובה. סוגר מנעולים ופותח אחרים
תחתיהם. היו סובבים בישוב, כל אחד לבדו, מבקשים עד כלות
משמעויות ותובנות ואת שאהבה נפשם. מנסים להיזכר ברגעים קטנים
מאושרים מימים עברו. לא קרבו יותר אחד אל אחת, לא בביישנות,
ולא במחשבה.

ליל שבת היה. עיניה האפורות-העמוקות צללו לעזרת הגברים מבעד
לוילון הדק, וחיפשו אותו. שוב הוא לא היה. בזמן האחרון צילה
היה מסתובב בכל מקום, תמה, מתחמק. היא עצמה לא היתה שם. היה
מחפש אותה ברחובות, בתנועת הנוער, ליד ביתה, ולא מצא אותה בשום
מקום. לעיתים היה רואה את דמותה פוסעת ברחוב, רחוק מאוד ממנו,
אך לא זיהה בה את הנערה אותה אהב. היא התהלכה כצל אדם, הוזה
ומבולבלת. והוא הסתובב - איננו מבין.

הטירוף אכל את פניה היפות ולא הותיר בהן ולו מבע אחד. היתה
מסדרת את שערה בתסרוקות סדורות מאוד, מבוגרות, כמו הגיבורות
במחזות של שייקספיר. שקעה בתוך ספרים, כמעט מכורה. אפילו כאשר
לא הבינה את פשרן של פסקאות שלמות. את הלימודים זנחה מזמן.
שורות מתמטיות היו לה לזרא. עיניה החולמות-אפורות ניצנצו
בזיקים ירוקים, וחדרו מבעד לספרי הלימוד, מביטים בעולמות
אחרים.

לילה אחד נפגשו ברחוב במקרה. לא היו לו מילים. שערה היה סתור
ומעילה פתוח. שותקת איומות מתוך סערת רוחה. דעתו התפזרה ונפשו
נמלאה תימהון. הרוח קרעה את העצים ממקומם וערפל צפוף מילא את
האוויר עד חציו. לא היו לו מילים. שד של טירוף שלט בה. הוא
הביט בה בחמלה. כמעט נתרככה, התכנסה במקומה, חסרת אונים. לפתע
התחילה לרוץ, נעלמת בתוך שיחים כהים. בוכה איומות. לא היו לו
מילים. פסע לביתו מוכה אימה עזובה.

הוא כמעט ולא חזר לישוב. ברח לאן שרק יכול היה. מצא לו עיסוקים
אינטנסיביים, משכיחי עולם. נמנע מלהיות בכל מקום שהיה עלול
לפגוש אותה.
היא התמכרה לשירי רוק ישראלים. עזבה את כל עיסוקיה הציבוריים.
התכנסה לתוך עצמה ולא עשתה דבר במשך ימים שלמים. חברים התרחקו
ממנה, חוששים ממבטיה, מתגובותיה. העבירה את עצמה במסכת
שכנועים. היא לא אוהבת אותו יותר.
התחילה לשכוח ממנו, הם לא מתאימים. הכל היה שקר אחד גדול כיוון
שהוא חדר למבוכי נפשה תכופות. הם לא מתאימים - היא ידעה - ובכל
זאת...
פעם אחת חברים גררו אותו למפגש חברתי. הוא ניסה להיות סימפטי,
לצאת מהטינה הזעירה. היא היתה באמצע ויכוח מתלהט, חסר הגיון.
היתה אטומה לסובבים אותה. ממאנת לצאת מעמדתה המבוצרת בחומה
אפורה. לרגע קלטה אותו מעל המגדל. חיוך קטן נכבה ברגע, היא לא
הצליחה לבטא רגשות. כשרצתה להחזיר את הכל לאחור, רק לומר לו
כמה מילים - הוא כבר לא היה. אמרו לה שהלך. הגשם חלף וריח של
ירק רטוב עמד באוויר. הלך לו.

לא היו לה מילים.
לא היו לו מחשבות.
וזה רק סיפור של אוהבים בחורף צר מידי.