אני לא אוהבת אנשים שטחיים.

יש לי נטייה להגיד את המשפט הזה הרבה. קצת מתנשא.
תמיד הרגשתי כאילו אני בן-אדם טוב יותר כי לא איכפת לי איך
בנאדם נראה. אני לא מחפשת בחבר יופי קורן. הוא יכול להיות
שמנגוץ מצידי.
באמת לא איכפת לי.
אבל אתמול הייתה לי הארה.
ישבתי לי בחדר בתהליכי סידורו, ופתאום התחלתי לבכות.
התחלתי ליילל לעצמי שאני מכוערת ושמנה, ושאף אחד לא ירצה
אותי.
שאין לי סיכוי בעולם הזה כי אני לא יפה מספיק.
קצת שיטחי, לא?
אני לא שיטחית כלפי אנשים אחרים. רק כלפי עצמי.
אני יכולה לבכות שעות בגלל איך שאני נראית. אני יכולה להרגיש
הכי חרא בעולם.
אני יכולה להיכנס לדיכאון ולנסות להקיא ולהפסיק לאכול.
ניסיתי, לא הלך.
ומה שבאמת חולני זה שאני רוצה להיות אנורקסית.
אני רוצה לא לאכול.
אני רוצה להיות רזה.
אני רוצה שכולם יגידו כמה רזיתי.
אני לא רוצה למות, אל תבינו אותי לא נכון. אני פשוט כל-כך רוצה
להיות רזה, שאני מוכנה לסכן את עצמי.
באמת שאני לא כל-כך שמנה. מידה 38-40 במכנסיים. אבל אני פשוט
לא רזה מספיק. בוא נגיד שאני לא אגם רודברג. שאני לא יעל
בר-זוהר.
שאני לא כוסית שמתחילים איתה ברחוב.
אז חברות שלי אומרות לי שאני רזה. ואבא אומר שאני רזה.
אפילו יש כמה בנים שאומרים שאני רזה.
ואמא אומרת שאני בסדר.
ושאני נאה, לא מלכת יופי אבל נאה.
אמא לא אמורה לחשוב שאני הכי יפה בעולם?
היא לא אמורה להחמיא לי ולגרום לי להרגיש טוב עם עצמי?
לא יודעת, אני לא אמא. לפחות לא בזמן הקרוב.
יכולה להיות שזה רק גיל ההתבגרות, כל החוסר ביטחון הזה.
זה הגיוני והכל.
הרי גם יש את עניין החצ'קונים וגילוי המין השני, וגם את הרצון
הזה שכולם יאהבו אותך. שבכל מקום שתלך אנשים פשוט יאהבו אותך.
ייחשבו שאתה הכי הכי. שכשאתה עובר ברחוב אנשים יחשבו "הייתי
רוצה להכיר את הילדה הזאת".
אז אני בעצם שיטחית או לא?
או שאני שיטחית רק כשזה מגיע אליי?
או שאני פשוט מתאימה את עצמי לחברה?
לא יודעת.
תענו לי.
בבקשה.