יושבת במרכז ארבע קירות,
מסתכלת סביב, אך אין מה לראות.
מצד אחד ההורים לוחצים,
מצד אחר החיים מחכים.
מלמעלה הלימודים מלחיצים מאוד,
מלמטה הבדידות, השקט ועוד.
מרגישה כמו בובה על חוט
מרב לחץ אפשר למות.
אותה המסגרת ביום ובלילה,
לא נותנים לי להמשיך הלאה.
מרגישה שהחיים הם רק שלב
ואותו לעבור כל אחד חייב.
אותם הדברים בכל הימים,
ובכל עושים דברים משעממים.
אותם הדברים, כעס והרג,
ומרב עצב יתחיל לרדת שלג.
יכסה את כל הרשע, את כל המסגרות
וסוף סוף דברים חדשים נוכל לראות.
הכל יהיה אז לבן ויפה,
והשלב הזה לא יהיה קשה.
בינתיים יושבים בתוך מסגרת
ורק מחכים שיירד השלג.