יוני ואני חברים כבר חברים חמש שנים ועוד חודשיים אנחנו אמורים
להתחתן באולם הכי מפואר בת"א. יוני רצה לארגן לי את חתונת
החלומות שלי, לכן החליט לעשות הכל לפי מה שאני רוצה. חודש לפני
החתונה יוני נסע למסע הופעות בחו"ל לדיסק החדש שלו שהוא משווק.

ולכן החלטתי לנסוע לת"א עם חברה לשבועיים לתכנן את החתונה
שלנו.
יוני נסע ביום ראשון בלילה, ודנה ואני נסענו ביום שני בבוקר
ברכבת לת"א. יוני הזמין לנו חדר במלון על הטיילת ודאג שיהיה לי
גם קצת כסף לשופינג.

בדרך לת"א דנה ואני החלטנו להיות נוסטלגיות והתחלנו לדבר על
תקופת התיכון. נזכרתי בך... בשנתיים המדהימות שהיו לנו יחד.
"היינו בטוחים שזה ישאר לנצח".  אמרתי לדנה עם חצי חיוך וחצי
עצב.  אין כמו אהבה ראשונה. הכי נוצצת הכי מקסימה והכי מהנה.
"יפעת" צעקה לי דנה, "תתעוררי כבר, תפסיקי לחיות בעבר! את ועדן
נפרדתם לפני שש שנים הוא בטח כבר נשוי או שיש לך חברה ואת הדבר
האחרון שהוא חושב עליו! את מתחתנת חודש הבא ואנחנו נוסעות
לעשות סידורים אחרונים. את אוהבת את יוני, אל תתחילי להשתפן
עכשיו". הסתכלתי עליה במבט של כלב עצוב, תמים שלא עשה שום דבר
רע בלחשוב קצת על מה שהיה יכול להיות שלי עכשיו והיא רק
התעצבנה עלי יותר.
אני אוהבת את יוני, חשבתי לעצמי. ואני הולכת להיות גב' יוני
ברזילאי. כן, יוני ויפעת ברזילאי...
במשך הנסיעה דנה ואני שתקנו. כשהיא לא מדברת היא כועסת. כנראה
שהיא ממש כעסה עלי כי גם כשהגענו לת"א היא לא אמרה לי כלום.
אפילו לא הגיבה על החדר שלנו במלון שהיה מפואר יותר מידי
לטעמי. אבל אני לא מבינה על מה היא כועסת כל כך, כי כל מה
שעשיתי זה נזכרתי. בעצם על מי אני עובדת?! זו לא הפעם הראשונה
שאני נזכרת וגם לא השנייה או השלישית.
התאגרנו במלון ואני נכנסתי לעשות אמבטיה להירגע קצת. לחשוב
יותר על הסידורים האחרונים לחתונה ולא על דברים שקרו לפני הרבה
זמן.
כשיצאתי מהאמבטיה דנה כבר נרגעה וחזרה לדבר איתי וגם אני חזרתי
לעצמי. חייכתי אליה חיוך מתנצל. " יאללה יוצאים לקחת את השמלה
שלך?" שאלה דנה. לקחתי את התיק שלי וסימנתי לה שנצא. לקחנו
מונית לרחוב דיזינגוף 54 (אפילו את השם של החנות לא ידעתי, הכל
הוזמן מקטלוג) יצאנו מהמונית ונכנסנו לחנות וביקשתי מהמוכרת את
השמלה שהזמנתי ושאלה אם אני רוצה למדוד אותה. דנה סימנה לי עם
העניים שאני אלך. אז נכנסתי למדוד אותה. הסתכלתי במראה על
השמלה שיוני הזמין לי. נחמדה חשבתי... יותר מידי מנופחת, אבל
נחמדה.
" כשאת תלכי למדוד את שמלת הכלה שלך אני אבוא איתך, כי לנו לא
יכול להיות מזל רע", אמרת לי את זה לפני שש שנים ואני זוכרת את
זה כאילו זה היה אתמול.
"יפעת, את חולמת", דנה לחשה לי באוזן.
"כן, חלמתי על החופה, איך היא תהיה, נו את יודעת".
דנה חייכה.
"מוצא חן בעינייך?" שאלה המוכרת.
"כן, אני אקח אותה" יוני כמובן כבר שילם על השמלה כשהזמין
אותה. אז היא רק ארזה לי אותה יפה שלא תקלקל.
" תודה שקניתם אצל שרון עדן," אמרה המוכרת. הסתכלתי עליה
מבוהלת.
"את רואה, זה סימן" אמרתי לדנה. אבל היא גלגלה לי עניים אז
הבנתי שאני אמורה לשתוק.
במשך השבוע עוד לקחתי דברים אחרונים לחתונה והיה לי עוד שבוע
שלם להירגע וליהנות מהשמש והים של ת"א. בערב האחרון שלנו בת"א
ישבנו דנה ואני בבר על חוף הים בבר שקוראים לו, איך אם לא "
חוף עדן" ולא אני בחרתי את המקום! דנה בחרה. אבל אם אני אגיד
משהו היא תגיד שאני חיה בעבר ושאני חייבת להשתחרר ממנו כי אני
הולכת להתחיל פרק חדש בחיי. אבל אותי למדו להקשיב ללב שלי.
פתאום משהו שם יד על הכתף שלי, כניראה הוא לא ראה את הטבעת
הענקית שיש לי על היד וחשב שאני פנויה. הסתובבתי אליו ואמרתי
"מצטע... עדן?" הוא חייך.
"החברה שלך נראית עצבנית" הוא לחש לי באוזן. צחקתי. דנה באמת
נראתה עצבנית.
עדן הזמין אותנו למשקה וישב איתנו בבר. סיפרתי לו שאני מתחתנת
עוד שבועיים, פה בת"א והדברים התגלגלו לכך שהזמנתי אותו לחתונה
עם הבת זוג שלו. הוא אמר שהיא תשמח לבוא, וגם הוא מן הסתם. דנה
כמובן, שתקה...
עדן היה צריך ללכת, כי החברה שלו חיכתה לו בחוץ. "נתראה עוד
שבועיים" הוא צעק כשכבר היה בדלת. חייכתי אליו.
"את ממש טיפשה את יודעת?" התנפלה עלי דנה. "מה חשבת לעצמך
להזמין אותו לחתונה? בשביל מה? כדי שתראי אותו גם בחתונה, לא
מספיק שאת לא מפסיקה לחשוב עליו?" לא היה לי מה להגיד לה. אבל
זה לא בגלל שהיא צדקה. פשוט לא רציתי להתווכח.
אז הוא יהיה בחתונה חשבתי לעצמי. אולי כשהוא יראה אותי בשמלת
הכלה שלי הוא כל כך ירצה לחבק אותי ולנשק אותי ויגיד לי שהוא
התגעגע אלי. לא יש לו חברה. למה שהוא ירצה לעשות את זה. הצלצול
טלפון קטע את המחשבות שלי. זה היה יוני. " סוכריה שלי מה
שלומך?" אני שונאת שהוא קורא לי ככה. "בסדר מותק, לקחתי את
השמלה היא מהממת. והטבעות מקסימות. מחר אני חוזרת הביתה" "יופי
בונבונית, אני שמח שאתן נהנות. טוב אני חייב לזוז, יש לנו
הופעה, אוהב אותך" ולפני שהספקתי לענות חזרה הוא כבר ניתק.
אני חייבת לדבר עם עדן לפני החתונה, אני חייבת לדעת אם הוא
מרגיש כמוני...
"השתגעת" צעקה עלי דנה. כניראה שחשבתי בקול רם. "את לא תדברי
עם שום עדן. אני הבטחתי ליוני שאני אשמור עליך וזה מה שאני
אעשה, את לא הולכת לעשות שטויות ברור לך?" שוב היא השתיקה
אותי. היא תמיד עושה לי את זה.

יום החתונה הגיע, ואני רק חיכיתי לראות את עדן. לפחות כולם
חשבו שאני מאושרת מהחתונה. לא, אל תחשבו שלא. פשוט, לא הייתי
שלמה עם עצמי. ואי אפשר לבטל חתונה שהשקיעו בה מעל מליון שקל!
חוצמזה, אני אוהבת את יוני. ויהיה לנו טוב יחד. אבל אני חייבת
לראות קודם את עדן. חייבת.
רגע החופה הגיע, יוני ואני צעדנו יד ביד לעבר החופה כשהשיר
שמתנגן ברקע חודר לי לעצמות "when a men loves a woman''
(דווקא את זה הוא בחר לי לחופה) כל הדרך לחופה לא הפסקתי לחפש
אותו, איפה הוא מתחבא עם החברה שלו? איפה עדן?! יוני שם לב
שאני יותר מידי לחוצה אז הוא החליט ללחוש לי באוזן מול כל
העולם "מה עובר עליך?" בטח כולם חשבו שהוא לוחש לי כמה הוא
אוהב אותי. אבל יוני לא כזה. המשכתי לחייך ולא עניתי לו.
הגענו לחופה והרב התחיל לדבר, וכל מה שהעיניים שלי חיפשו את
עדן, עדן ועדן.
פתאום  ראיתי אותו, מתגנב בין כל ה - 700 מוזמנים אל השורה
הראשונה של הכיסאות, כמה שיותר קרוב אלי. הלב שלי התחיל לפעום
כל כך מהר שאני כבר לא עמדתי בקצב שלו. רגע הטבעות הגיע, עדן
ישב שם (לבד) מסתכל עלי בחיוך מאשר ולא מאשר. זה בלבל אותי. "
אם יש משהו בקהל שמתנגד לכך שיוני ישא לאישה את יפעת שירים את
ידו וידבר עכשיו". אף אחד לא הרים את היד! למה הוא לא מרים יד,
חשבתי לעצמי. "עכשיו יוני חזור אחרי" אמר הרב "הרי את מקודשת
לי בטבעת זאת כדת משה וישראל" יוני שם לי את הטבעת על האצבע,
אך משום מה, היא לא התאימה לאצבע שלי. עוד סימן חשבתי לעצמי,
כדאי שמשהו יעשה משהו עכשיו!
"אם יש משהו בקהל שמתנגד לכך שיפעת תינשא ליוני שירים את ידו
עכשיו וידבר" אמר הרב שנית. היה שקט. השקט המפחיד הזה. דנה
הסתכלה עלי, אני על עדן, עדן על הרב, יוני התחיל להילחץ. ויד
הורמה בחשש בשורה הראשונה של הקהל. נשמתי לרווחה.
"אני... אני מתנגד" אמר עדן. התחילו התלחששויות בין כל
המוזמנים. "מי זה? ומה הוא עושה בחתונה שלנו" צעק עלי יוני.
עדן לא ידע מה לעשות עם עצמו ולאיזה בור הוא צריך להיכנס. דנה
ניסתה לקחת אותו משם אבל הוא עקשן, הוא לא ירפה כשהוא רוצה
משהו.
עמדתי מתחת לחופה יוני החזיק לי את שתי הידיים, שחררתי אותן
ממנו ורציתי לכיוון עדן. "מה את עושה" צרח עלי יוני. "את לא
יכולה לעשות לי את זה, הכל עשיתי בשביל שתהיי מאושרת! הכל!"
אבל גם אני עקשנית, את זה כולם יודעים. נפלתי לזרועותיו של
עדן. היו לו דמעות בעיניים. נישקתי אותו. הנשיקה שעליה חלמתי,
חשבתי, התגעגעתי, רציתי, השתוקקתי במשך שש שנים ארוכות.
"אני אוהב אותך... אף פעם לא הפסקתי. כשראיתי אותך בבר, הכל
חזר אלי, בואי איתי בחזרה לת"א, המכונית שלי פה בחוץ", הסתכלתי
על יוני במבט מתחנן לסליחה. אבל הוא לא היה מוכן להסתכל עלי.
לקחתי את המקרופון וביקשתי סליחה מכל המוזמנים.
"אני מצטערת, אבל אני חייבת ללכת לפי הלב שלי ולהיות עם מי
שאני באמת אוהבת" אמרתי ליוני. אבל דנה הציעה לי שכדאי שאני
אלך.
אז הלכתי, הלכתי עם הנפש התאומה שלי, בחרתי באהבה האמיתית שלי,
הכי נוצצת, הכי מקסימה והכי נפלאה בעולם...

עדן,
הסיפור הזה מוקדש לך, עם כל האהבה שיש בעולם- והרבה מעבר לו.
אוהבת אותך, יותר ממה שמילים יכולות לתאר.