והוא הולך לו.
בדרך האינסופית, שנדמה היה כאילו משתרכת על פני מליוני
קילומטרים.
הולך.
פעמים רבות, סטה מן הישר והביט שמאלה, וימינה.
פעמים, אפילו התעכב קמעה במקום מסוים.
והולך.
מחפש אחרי עצמו. בודק, האם זהו המקום אילו הוא שייך.
כאשר התייאש, פנה לדרכו, והמשיך במסע אחרי ה"אני האמיתי שלו".

בעודו הולך,
נתקל פעמים לא ספורות באנשים אשר גרמו לו לעצור, לחשוב...
לנסות ולהבין מי הוא. מה הוא.
אך הוא היה חזק מהם. הוא יצליח לבדו. כך חשב...
והלך.

עד מתי יהלך לו אותו אדם?
לשאלה זו אין תשובה מוחלטת.
וודאי ימצא עצמו ביום מן הימים במקום אשר יוכל לקרוא לו בית.
מקום אשר בו יוכל סוף סוף להרגיש שייך. רצוי. מוערך.
ועד אז, הוא הולך.
ללא מטרה. ללא כיוון, וללא תכלית הגורמת לו לשאוף למשהו
מסוים...

עד מתי אנו צריכים להלך בין אמונות, בין דעות... בין מחשבות?
האם יגיע הרגע בו נוכל לעמוד מול עצמנו, ולומר: "אני אני!,
אני אוהב את מי שאני, ומעוניין להפסיק ללכת?"
לדעתי, מציאות כזאת אינה קיימת.
כי הרי ברגע שהפסקת ללכת, הפסקת לראות מקומות חדשים. להכיר
אנשים חדשים. לטעום טעמים חדשים, להריח ריחות חדשים...

אז לך!
לך כל עוד נושאות אותך רגליך! כל עוד יש בכוחך לשאת את
ההתהפכויות שטמונות בכל אחת מהדרכים. וכשתרגיש שבאמת מיצית את
עצמך, אבל רק אז!

עצור.
עצור, ודע כי חיית בהליכה!
היית כהולך בין בעולמות. אתה יודע מה קיים, ומה טומן בחובו
החוץ,
ולכן גם יודע מה טוב בשבילך.