מתוך תוכנית הרדיו המיתולוגית "מה קורה"
שנכתבה והוגשה על ידי אבא קריר ודייב וולצר
( http://stage.co.il/a/3152 )
קובץ סאונד של הפיילוט לתוכנית נמצא ב
http://stage.co.il/Stories/182416


נועם: תגיד דייב, אתה רואה את "המורדים"?
דייב: עוד פעם יש לך הזיות מהצמח הזה שאתה בולע?
נועם: לא, התכוונתי אם אתה רואה את הסידרה בדר"כ
דייב: כן, מיה הזאת שווה.
נועם: כן, גם הבנחמין הזה
נועם: כפי שידוע לך, הם הופיעו בארץ לא מזמן והמוני ילדים
התנפלו עליהם.
דייב: כן, אני לא מבין את זה. מכל החמש פרקים שראיתי לא הבנתי
איך אפשר להעריץ שחקן בן 15 או 18 שחוץ מלשנן שורות ולמצמץ פה
הוא לא שווה את הגרעפסים של סבתא שלי.
נועם: בעקבות זאת הבאנו מעריצה לאולפן.
דייב: מגניב. תכניס אותה.
נועם: אני מצטער דייב, היא ביקשה שתהיה בחוץ בזמן שהיא
מתראיינת, נראה שהפחדת אותה איכשהו.
דייב: אה, זה המטומטמת הזאת? חבל לך על הזמן, היא עושה פיל
מעכבר
נועם: זה לא מה שהיא סיפרה. היא אמרה שבגלל שלא אהבת את החולצה
שלה צרחת עליה ורדפת אחריה עם לום ברזל, מאיים לפצוץ לה את
הראש.
דייב: נו מה אתה רוצה, אני יוצא מהאוטו והיא יושבת ליד האולפן
עם חולצה עם הפרצוף של צ'ה גווארה עליה. אז שאלתי אותה אם היא
יודעת מי זה והיא אמרה שזה איזה לוחם חירות. שאלתי אותה 'אבל
מה הוא עשה' והיא התחילה לגמגם שטויות שהוא הציל את הפרואנים
מברזיל וחארטות כאלה אז אמרתי לה שתוריד את החולצה אם היא לא
יודעת מה היא לובשת, מה הקטע ללבוש סמל שאתה לא יודע מה הוא
מסמל.
נועם: כן, אבל מלא לאהוב את החולצה שלה עד ללרדוף אחריה עם לום
ברזל ביד-"
דייב: היא מגזימה, זה לא היה ברזל, זה היה מתכת אחרת, ולא
איימתי עליה, לא אמרתי מילה של איום.
נועם: אבל עדיין, לום ברזל ביד
דייב: נכון, ניסיתי לפוצץ לה ת'פרצוף אבל לא איימתי עליה, שלא
תספר לך שטויות.
נועם: טוב, חכה בחוץ.
דייב: בסדר, אבל אל תאשים אותי אם תמצא את עצמך רודף אחריה עם
לום פלדה.
נועם: אני לא יאשים אותך. סיגל!!
סיגל: היי
נועם: כמה זמן את מעריצה של המורדים?
סיגל: מאז שהם התחילו, חצי שנה בערך.
נועם: מאז שהם התחילו בישראל, את מתכוונת
סיגל: כן
נועם: את יודעת שהם התחילו לפני יותר מחצי שנה, בארגנטינה או
איזה חור שזה יהיה.
סיגל: כן, אבל... הם הכי אוהבים את ישראל. ככה הם אמרו בהופעה
שלהם. ככה אמרה לי מריצה באימייל.
נועם: את חושבת באמת שמריצה ישבה וכתבה לך אימייל?
סיגל: בטח, היא שלחה גם לי וגם לחברה שלי אימייל כמעט זהה, היא
איכשהוא ידעה שאנחנו חברות.
נועם: בת כמה את סיגל?
סיגל: אני בת 16.
נועם: את יודעת שהמורדים האלה בני 15? לא מפריע לך שאת מעריצה
מישהי קטנה ממך?
סיגל: למה שזה יפריע לי.
נועם: מה את מעריצה בה?
סיגל: את זה שהיא מורדת ולובשת בגדים יפים כאלה, ויש לה משקפי
שמש מגניבים כאלה, צהובים. אתה יודע שראיתי את אותם בדיוק
באירוקה, הייתי גם ברשת
נועם: טוב שמעי, זה לא מעניין לי את התחת
סיגל: מה אמרת?
נועם: אמרתי שזה לא רלוונטי לתוכנית
סיגל: בכל מקרה היא אוהבת את פיליפה וזה, והוא מה זה חמוד
נועם: כן, אבל למה להעריץ אותה שהיא אוהבת אותו?
סיגל: כי היא נורא חמודה כשהיא אוהבת אותו, בדרך כלל היא כזאת
רעה וקשוחה אבל כשהיא אוהבת את פיליפה היא
נועם: את יודעת שאחרי התוכנית היא לא אוהבת אותו
סיגל: בטח שאני יודעת. אני נראית לך מטומטמת?
נועם: אז למה להעריץ אותה?
סיגל: כי היא חמודה כזאת
נועם: תגידי, אין לך חיים?
סיגל: בטח שיש לי חיים
נועם: מה עוד את עושה חוץ מלראות המורדים
סיגל: הייתי גם בהופעה שלהם, אבא שלי השיג כרטיסים מוזלים דרך
החברה שהוא בה ששם הוא מרויח מלא כסף והוא יכול לקנות אפילו את
הרדיו הזה ולהפוך אותך לגנן בוילה שלנו, אפילו לעוזר גנן, אז
הוא השיג רק לי ולחברה שלי מעיין כרטיסים עוד לפני שהם הגיעו
בכלל
נועם: קיבלנו הרגע פקס, את יודעת מה רשום בו?
סיגל: מה?
נועם: שזה לא מעניין את הבורשט בתוך התחת של סבא שלי שמת ב74
סיגל: מה?
נועם: כשהיית בהופעה, מה עשית שם? רקדת? עמדת? ישבת? קפצת?
סיגל: צרחתי למריצה אבל היא לא שמעה אותי, גם כל החברות שלי
צעקו לה, חוץ ממירית שקראה רק לפיליפה, כי היא אוהבת את
העיניים שלו.
אבל הם לא שמעו אותנו
נועם: בטח שהם לא שמעו אתכם, היו שם איזה 1000 צרחניות כמוך.
סיגל: כתבו במעריב לנוער שהיו שם 10,000
נועם: את חושבת שמריצה יפה?
סיגל: בטח שהיא יפה
נועם: הכי יפה בעולם?
סיגל: כן
נועם: אז למה לא להסתפק בזה? למה לצרוח לה? את חושבת שאם תדברי
איתה את תהיה יפה כמוה?
סיגל: כן
נועם: אז יש לך חבר?
סיגל: לא, מה זה קשור אבל?
נועם: אני שואל פה את השאלות, שאלה הבאה: מה את עושה יום
שישי?
סיגל: חשבתי שאני פה בשביל ראיון על המורדים
נועם: נראה איזו מורדת קטנה את תהיי ביום שישי
סיגל: די
נועם: אז המורדים האלה,
סיגל: כן?
נועם: במי הם מורדים בדיוק?
סיגל: ב... ב...
נועם: התחלנו לגמגם קצת אה סיגלוש?
סיגל: אתה שואל שאלות מוזרות
נועם: מה את רוצה שאני אשאל?
סיגל: נגיד... נגיד... תשאל אותי איזה מילים אני יודעת
בספרדית
נועם: כן, תמיד עניין אותי מה זה פורקה. שנייה, יש לנו מאזין
על הקו. הלו, דייק? זה השם שלך?
דייב (בטלפון): כן, מה קורה. רציתי לשאול משהו את סיגל.
נועם: כן, שאל.
דייב: תגידי, את בכלל יודעת מי היה צ'ה גווארה? את יודעת למען
מה הוא לחם?
סיגל: מי זה? הקול הזה מוכר לי.
נועם: גם לי.
דייב: אה יא חתיכת מטומטמת? את יודעת למה הוא מת? למה הוא חי?
סיגל: אוי, זה המשוגע הזה, המנחה השני
נועם: דייב! תפתרו את הדברים שלכם אחרי התכנית
דייב: לא מטריף אותך שהיא סתם שמה חולצה כי אז היא כאילו הופכת
לאיזה מזדהה עם איזה סמל שסטודנטים מגניבים תולים בחדר שלהם על
הקיר? היא לא יודעת עם מה היא מזדהה! תגיד לה שהיטלר היה מהפכן
וגם אותו היא תשים על החולצה שלה!
נועם: דייב
דייב: מה
נועם: לא מה, מר
דייב: מה מר?
נועם: מר קו. קליק!
סיגל: בואנה הוא משוגע. אתה חייב ללוות אותי אחרי זה.
נועם: לא אם תמשיכי לא לענות לי. יש לך ילדות בשכבה מתחתייך
שעושות דברים מגניבים ויש להן חבר והן הכי שוות בשכבה שלהן?
סיגל: כן, בטח
נועם: אז למה את לא מעריצה אותן? כי הן לא מדברות ספרדית?
סיגל: ככה, לא יודעת, כי...
נועם: שאלה אחרונה סיגלושקה לפני שאני מתייאש ממך. נכון כשעמדת
וקפצת במופע שלהם, שלחת אליהם ידיים כמו שאר הילדות שם?
סיגל: בטח
נועם: אם במקרה היה יוצא לך לתפוס את מריצה בחולצה ולמשוך אותה
אלייך, מה היית עושה עם ההזדמנות הזאת?
סיגל: הייתי מחבקת אותה ומנשקת אותה
נועם: ואז מה?
סיגל: ואז...
נועם (בקריזה): ואז היא הייתה עוזבת את המופע איתך לבית שלך,
לשבת עם אמא ואבא שלך בפינת האוכל לחכות שאמא תגיש לכן פירה
וקציצה? את חושבת שהיא הייתה ישנה אצלך ומחליפה איתך מכתביות
ריחניות? היית מספרת לילדים שלך שחיבקת במופע הגדול של המורדים
את מריצה הכוסית ואז הם היו שואלים אותך מי זאת מי זה המורדים
ואת היית עונה להם זה ילדים מגניבים בני 15 שעשו בלאגנים בבית
ספר שלהם ואז הם היו שואלים אותך בת כמה היית כשהסדרה הזאת רצה
ואת תגידי להם בת 16!!  הייתי בת 16 והערצתי כמו מפגרת ילדים
ארגנטינאים בני 15 ששמו ג'ל בשיער ושיננו שורות שמפיקים שלא
שמים זין על המורדים הקטנים כתבו להם!! זה נראה לך גאווה?!
הא?! יאללה, לכי קיבינימט. דייב! היא שלך!
צרחות.
שיר.