איך הצלחת לחדור כל כך עמוק?
בדרך ללב שלי, נכנסת, קרעת אותי מבפנים.
כל הורידים שהיו בדרך, כל הגידים, הכל חתוך, כואב. הכל בגללך.
בשבילך.
והדם ניתז מידיי, והדם נשפך מליבי.
אתה עוד שם?! תענה לי. איפה אתה לעזאזל?
ככה אתה מוצא פתרונות לבעיות שלך? מאוד בוגר. לברוח, הא? זה
המסלול?
ואתה פאקינג לא חושב? מה עם כל הדברים שהשארת מאחוריך?
הכל היה לך. אהבה שלא ניתנת לתיאור, בטח שלא בכתב, בטח שלא
במכתב הזה.
למה הלכת? קשה לך? למה לא אמרת שקשה לך? אני מבינה שלפעמים בני
אדם מראים שמחה מבחוץ, אבל עצוב להם. אבל אתה, שקרן קטן שכמוך.
מזויף פשוט. ההעמדת פנים הזאת, העמדת פנים מושלמת. בדיוק כמוך.
לא יכולת לומר שמשהו קשה לך? שכבד לך על הלב?
העדפת לחייך ולסתום, הא? יפה לך.
הנה אני יושבת פה, מתחיל להתרוקן כאן. אימא שלך יושבת לבושה
כולה בבגדים שחורים, מה שמאוד לא הולם אותה, ובוכה עם מטפחת
משי לבנה. אתה פעם ראית את אימא שלך לבושה בשחור?
ומה איתי?! אני אוויר? עליי אתה לא חשבת? כל המכתבים שהיית
כותב לי מאוחר בלילה, כל המכתבים שבהם כתבת שאתה לא מפסיק
לחשוב עלי, ושאתה כבר מייחל לבוקר, כדי שתחכה לי מתחת לבניין,
תצעק עלי קצת שלוקח לי המון זמן להתארגן, ותיתן לי נשיקת בוקר
טוב. כל זה שקר? אתה רוצה לומר לי שלא באמת חשבת עלי? שהכל
סתם?
ומה עם הגיטרה שלך? עם הגיטרה ששעות היית מסוגל לנגן עליה,
ולפעמים רק היא זאת שהעלתה לך את החיוך היפייפה שלך. הגיטרה...
אני עוד רואה את זה, כאילו זה היה אתמול. אתה יושב ומנגן לי את
השירים שלך, האופטימיים, היפים. ואני מהופנטת, לא מבינה איך בן
אדם יכול להיות כל כך מוכשר וכל כך יפה בו זמנית.
אתה זוכר שישבנו על הברזלים המתקלפים מתחת לביניין שלי ואמרת
לי: "את תמיד שלי?". אני תמיד שלך, מדהים שלי... אבל אתה תמיד
שלי?
ואני לא הבנתי, כשאמרת לי לפני שהלכת בפעם האחרונה: "אני אוהב
אותך. תמיד. לא משנה איפה אני אהיה, אני אוהב אותך."
וזאת הייתה הפעם הראשונה שאמרת לי שאתה אוהב אותי. והפעם
האחרונה כנראה. ואני, מפגרת כזאת. לא הבנתי את המשמעות של "לא
משנה איפה אני אהיה". הייתי עוד שקועה באופוריה של המילים
האלה. המילים שחיכיתי הרבה זמן לשמוע. זה היה הרגע הרומנטי
בחיי, באמת שכן.
הנשיקה האחרונה, שהייתה כל כך עצומה, כל כך מלאת רגש.
ובאותו יום, לא חשבת עלי. באמת אהבת אותי? למה הלכת?
באותו יום, כשצלצלתי אלייך באמצע הלילה, סתם כי התגעגעתי, ולא
ענית.
"הוא בטח כבר נרדם" חשבתי לעצמי. אבל נרדמת? נרדמת אולי, רק
חבל שלא תקום עוד לעולם.
כואב לי. באמת שכואב. אני מרגישה צמרמורות בכל הגוף, מלאה
שנאה, עצב, כעס, בלבול... אבל אהבה, האהבה העצומה הזאת. היא
זאת שגורמת את הכאב הגדול מכולן. כולי מלאה שאלות, שאף אחד לא
יכול לענות לי עליהן. אפילו לא המכתב שהשארת. הוא פה, ביד שלי.
אני מקמטת אותו, בוכה יחד עם הגשם שמתחיל לטפטף פה. וכבר לא
נשאר אף אחד. רק אנשים בוכים יש פה. רק הלבנה שמאירה על האבן
שלך.
רצית למצוא פתרונות לבעיות שלך, הא?
הנה מצאת, מצאת פתרון נצחי לבעיה זמנית.