עמדנו ליד הקבר. אחרונים. שאר האנשים שהגיעו ללוויה שלו, הלכו
כבר מזמן.
נשארנו לעמוד, יחד, ליד הקבר השומם, ריק מאנשים.
רוח חרישית החלה לנשוב, והגשם החל לרדת, אבל לא היה לי אכפת.
הרגשתי את הלחות מציפה את עיניי, ולא יכולתי לשלוט בה.
פרצתי בבכי, בכי חרישי, שקט. כזה שמרטיט את הלב ואת הבטן, ולא
עוצר.
עמדנו שם, שותקים, לא מוכנים לעכל, ולהמשיך בשגרת חיינו.
מסרבים להאמין, שהבוקר יעלה גם מחר, ויתחיל יום חדש - בלעדיו.

את יניב הכרתי בבית הספר התיכון, ביום הראשון של כיתה י"א.
יניב ומשפחתו עברו דירה, אל היישוב הקטן שלנו, מהעיר הגדולה.
הוא לא נראה לי טיפוס ביישן במיוחד, ולמרות זאת ניגשתי אליו,
והצגתי את עצמי. הוא חייך אלי, אותו חיוך שאח"כ הפיל ברשתו
בנות רבות, ואמר לי בקלילות: "אני יניב. יש משהו מעניין לעשות
פה?"
חייכתי אליו חזרה, והראיתי לו את התיכון, הסברתי לו על האנשים
השונים שחלפו על פנינו, והוא, בקלילות האופיינית לו, הציג עצמו
בפניהם. כבר באותו יום, סובב אחריו הרבה ראשים מסוקרנים,
שהביטו בו בעניין.
הכרתי לו את החברים הטובים שלי, והוא התחבר אלינו באופן
מיידי.
היינו יוצאים לבלות יחד בערבי שישי, ביישוב הסמוך, מאחר ואצלנו
לא היו ממש מקומות בילוי, ומדי פעם - יניב לקח אותנו לעיר, ושם
היינו משתחררים לחלוטין, כאילו אנחנו עירוניים בעצמנו.
בסוף י"ב, לאחר שסיימנו כולנו את בחינות הבגרות, נסענו לים,
להתפרק, להשתחרר, להרגיש את החופש...
שכבנו לנו על כסאות נוח, בוחנים בעיון את הבחורות שחולפות על
פנינו בבגד ים מזערי, ושוחחנו על ימי התיכון שחלפו, ועל הצבא,
שמתקרב אלינו בצעדי ענק.
יניב סיפר לנו, שהוא רוצה להיות קרבי.
"אני אהיה הכי קרבי שאפשר להיות", הוא אמר לנו באותו יום שמש
נעים, על שפת הים.
ואנחנו, הנהנו בראשנו למשמע דבריו, הסכמנו איתו, שגם אנחנו
רוצים להיות קרביים, ושאלנו אותו, ככה, בדרך אגב, אם הוא לא
דואג.
"דואג? מה פתאום! אני אהיה קרבי. ככה חינכו אותי בבית, וכך
הורגלתי לחשוב. אני רוצה לתרום, אני רוצה לתת למדינה, וחוץ מזה
- אתם יודעים כמה בנות נמשכות לחיילים קרביים?" - והוסיף קריצה
בעינו הימנית.

חודשיים לאחר מכן, התגייס יניב.
הוא אכן עבר את המיונים לאחת הסיירות המובחרות בצה"ל, והחל את
שירותו.
כאשר היה שב הביתה, היה מספר לנו בעיניים עייפות אך נרגשות על
השבוע שחלף, על האימונים המתישים, ההזנקות באמצע הלילה, הקור
העז, ועל החבר'ה המצויינים שאיתו במחלקה.
על אף הקושי - נהנה מכל רגע, ותיאר לנו את ימיו לפרטי פרטים.
הוא סיפר לנו, שבשבוע הבא הם צפויים לעלות לשרת בגבול הצפוני,
שידע ימים טובים יותר מהימים הללו.
הוא תיאר את דברי מפקדיו, שטענו שעל המחלקה שלו לשמור על
עירנות יום ולילה, כדי למנוע חדירות גורמים זרים, וכדי למנוע
פגיעות עתידיות בעצמם, ובאזרחי המדינה.
יניב השתתק לרגע, וראינו שהוא מודאג. אך מיד לאחר מכן, הוא
חייך את החיוך התמידי שלו, וסיפר לנו שאין מה לדאוג, כי הוא לא
יהיה לבד, וכי הם מאומנים היטב, על כל צרה שעלולה לבוא.

יניב נהרג שבועיים לאחר מכן.
הם אמרו, שלא היה לו סיכוי. המחבלים שניסו לחדור פנימה, כיוונו
אליו רובה ממרחק אפסי, והוא מת במקום - כך הם אמרו.
לא תפסתי את רוע הבשורה.
איך יכול להיות, שדווקא יניב, הלך?! זה הרי לא הוגן! זה לא
יתכן, שמישהו כמו יניב, שאהב את הצבא ואת חבריו בכל נשמתו,
ימות כל כך בקלות.
ההלוויה, נערכה זמן קצר לאחר מכן, ביום גשום, סגרירי ואפור.
וכולם היו שם, אוחזים במטריה, שמעבר למטרתה העיקרית, להגן
עליהם מפני הגשם, הגנה עליהם גם מהגורל הרע, שלקח עמו את
יניב.
התהלוכה התקדמה לאיטה, מלווה בצליל כבד של בכי.
נורו מטחי כבוד, הונחו זרים, נשמעו הספדים, קשים מנשוא, וצליל
הבכי, נשאר שם, מרחף מעל החלקה החדשה, מסרב לעזוב.
הוריו של יניב, ואחיו הבכור, נאחזו בזה בזה, מנסים לשאוב כוח
אחד מהשני, מנסים לנסות ולהבין, שבנם לא ישוב וידפוק בדלת, עם
אותו חיוך מדהים, ויספר להם את חוויותיו האחרונות.
מנסים להבין, שחדרו ישאר ריק, מיותם. לא ישמעו בו צלילי בחורות
מצחקקות, ולא תשמע מוסיקה קולנית.
וגם אנחנו ניסינו להבין, שאנחנו לבד.
שיניב, הבחור החייכן וכובש הלבבות לא איתנו יותר, ואנחנו
חייבים להמשיך.
חייבים, אך לא יכולים.

עמדנו שם, שותקים, לא מוכנים לעכל, ולהמשיך בשגרת חיינו.
מסרבים להאמין, שהבוקר יעלה גם מחר, ויתחיל יום חדש - בלעדיו.