היה היה פעם איכר עקר, ולו שלושה ילדים. בערוב ימיו כינס סביבו
האיכר את אשתו, ואמר לה בקול צרוד:
"אשתי", ( כך קראו לה ), "יודע אני כי לא נשארת נאמנה לי."
"מדוע זה תאמר כך?" פערה האישה את עיניה בתימהון.
הביט בה האיכר זמן ממושך ושאל: "תגידי לי, מה זה המבט המטומטם
הזה?"
"ניסיתי להחצין את פליאתי מהצהרתך הפתאומית".
"נראית כאילו דחפו לך משהו לישבן. מה שמחזיר אותי לנושא השיחה
המקורי. בגדת בי."
"אבל מדוע זה תאמר כך?"
"חלאס עם המדוע זה תאמר כך! לא ראית שרשום בכותרת שעקר הנני???
אם נכון הדבר אזי מהיכן הילדים?"
"אולי נועדה הכותרת לשם שעשוע? הרי רשום גם שכינסת אותי סביבך,
ואיך יוכל אדם אחד להקיף את רעהו?"
"אולי את ממש שמנה?"
נדמה האשה ונדם גם האיכר, ופניהם הרצינו.
"לא יתכן", פלט לפתע בכעס, "שאדם יישלל מזכותו להביא ילדים רק
על מנת ליצור חרוז! זה לא אנושי!"
"אבל בעלי, ללא החרוז לא היה לך קיום ספרותי."
"מעולם לא ביקשתי קיום ספרותי! הדבר נכפה עלי! לא אוהב סיפורים
בכלל!"
הרים האיכר את אגרופיו השמימה וזעק:
"אלוהים! שמור עלינו מיוצרים צעירים שאין להם עבודה או חיים
וחושבים שכל דבר שהם רושמים ראוי לפרסום!"
בקטע הזה נעלבתי והפסקתי לכתוב.
הסוף.