הילדון הצעיר בא אלי, ידעתי אז שאוכל ללמדו משהו ,כי בעינייו
דלקו ניצוצות פוטנציאל.פתחתי ספר, התחלתי להסביר ואז הופיע
בפניו החיוורות, כאילו נפקעו השמיים לגשם באמצע חמסין  חיוך
שאמר "החמצת משהו חשוב", בשתיקת רחמים מהולים בכעס שהתאפק לא
לפרוץ, שחס וחלילה לא תמוטט שארית התקווה.
הקשבתי לכל שהיה לו להגיד,בין היתר על גידולים סרטניים ובלי
שהרגשנו התחלפו התפקידים.

הוא לחש לי שחומרים רעילים גרמו לו לדעת,"אני לא מצטער על
זה... ביננו מה זה כבר יעזור"
הוא הניח את ידו הקטנה להרגיע את רעד ידיי, כמו בקסם נבלעו
דמעותי ושבה היכולת החיונית,הנצחית והברורה מתמיד לחזק אחרים.

מצאתי עצמי מעודדת על ידי מי שלפני רגע התנשתי מעליו, ההרגשה
הפרדוכסלית הזו הביאה אותי לאהוב את הזר שמולי ולרצות בשבילו
בחיים הכי יפים שאפשר לבקש, תמורת כל מה שאוכל לתת אפילו דברי
ערך מנטליים עמוקים.
הוא הזמין אותי לשבת לצידו בטיפולים הכימותרפיים למרות שבוודאי
כל עיסוק מפתה מזה וכל טיפול מהנה מזה, משום מה לא היססתי -
רציתי לראות אותו מנצח, הוא עשה רושם של טיפוס שורד ושמח יחסית
בחלקו.

בעודי מהופנטטת לאומרו בקול הנחלש מרגע לרגע: "אל תדאגי... עוד
יהיה טוב", נושרות שערותיו וחלום שספק אם אי פעם העז
לדמיין,צנחו על רצפה בריח נקיון שבא לפצות על גזילת החיים
המקוממת והלא הוגנת הזו.

למדתי מעל ומעבר אכזריות ותיסכול כמו על בשרי ממש.
הילדון הצעיר התעופף כמלאך והסודות שחלק דווקא איתי מוכרחים
להציל עוד חיים מלבדי.