אז מאיפה להתחיל, נתחיל מהאמצע דווקא- אני יושב / שוכב על ספת
עור חומה ולא יותר מדי נוחה בחדר חום, חמים ומלא ספרים עם חלון
אחד גדול שמוגף בווילון וונציאני בצבע, כמובן- חום בהיר.
בכסא לידי, לא רחוק ולא קרוב, מין מרחק נייטראלי כזה, ישבה
אישה שמתקרבת לגיל ארבעים, היא לבשה מכנסי בד שחורות מגוהצות
וחולצה לבנה שמכופתרת בדיוק כפתור אחד יותר מדי בכדי שתמשוך את
תשומת לבו של נער כמוני. על אפה היו מונחים משקפי ראייה שנראו
כאילו נועדו יותר בשביל המראה ופחות לצורך ראייה. רגליה היו
שלובות והיא החזיקה כוס קפה חם בספל חום בהיר והיתה מרוכזת
לגמרי בי.
"וזה לא רק אמא שלי" המשכתי את שטף דיבורי "זה כולם, החברים
הכי טובים שלי, החברים הפחות טובים, המורים ואת יודעת מה?
הדוגמא הכי טובה, יששכר- זה המוכר במכולת בשכונה שלי, שניצבת
ממש ביציאה מהבניין שלי וכל פעם שהייתי יוצא לא יכולתי שלא
להיתקל בו, ואיתו זו היתה חתיכת היתקלות.. הוא היה קולט אותי
מרחוק כשאני מנסה להנמיך את הראש ומקווה שהוא לא יבחין בי
וצועק: "בוא הנה יא פרחח" - כך הוא היה מכנה את כל החבר'ה
בשכונה, "מה קרה? כבר לא נאה לך להגיד שלום? פתאום כבר לא טוב
לך יששכר? פתאום שכחת מי היה נותן לך מסטיקים עגולים בלי כסף
כל הזמן? בוא, בוא תגיד שלום ותספר מה קורה בבית". כמובן
שמהרגע שהייתי בא הוא לא היה נותן לי להוציא מילה אלא מדבר בלי
סוף על המצב המחורבן, על הערבים ה"מלוכלכים" שאין להם אלוהים
ועל כל הנוער היום שכולם פושעים ומעשנים סמים ומנסים להרים לו
כל הזמן במבות ושוופסים (הוא הבנאדם היחיד שאני מכיר שעוד
משתמש במילה הזאת) ומתחצפים לכל המבוגרים כאילו שהם כבר יודעים
הכל והם הקימו את המדינה הזאת. בקיצור, זה יששכר, והיום- כל
פעם שאני עובר שם ליד, ולפעמים עובר בכוונה כמה פעמים בתקווה
שאולי הוא יראה אותי ויקרא לי, אבל לא, הוא מנמיך את הראש בעצב
כאילו כדי שהעיניים שלנו לא ייפגשו וכלום. וככה כולם את מבינה?
כולם- כאילו אני לא קיים, אוויר.
PAUSE  - REWIND  - חודש אחורה- "יאללה אבא נו..." אני צועק לו
מלמטה, "אנחנו נאחר, כולם מחכים לנו", "שיחכו" צעק אבא, אבא
היקר והאהוב שלי, "כל שנה אנחנו מחכים להם אז שהם יחכו לנו
הפעם". כמובן שזה היה לגמרי לא נכון- כל שנה אנחנו מאחרים
ותמיד כולם מחכים לנו וכל שנה אבא שלי צועק שכל שנה אנחנו
מחכים לכולם.
בסוף יצאנו, אבא דחף הכל לבגאז', שזו אחת המומחיות הכי גדולות
שלו- הוא הבנאדם היחיד בעולם שמצליח להכניס: אוהל לארבע איש,
צידנית מלאה בשרים ושימורים ושתייה לשבוע, מלא ציוד למחנאות
כמו גזייה ומנגל וחבלים ויתדות, כלים לבישול ותיקים עם כל
הבגדים שלנו ושמיכות ושק"שים ובטח עוד דברים שאני אפילו לא
זוכר, לתוך הבגאז' של הפיאסטה בז' שלו, ובסוף לסגור את זה כמו
כלום.
אני זוכר איך כשהוא לקח אותי בפעם הראשונה איתו- הייתי בן חמש
בערך ואמא כל הזמן אמרה לו שהוא לא יצליח להכניס הכל לבגאז'
ושהוא אורז יותר מדי ושבחיים זה לא ייכנס לפיאסטה- כבר אז היתה
לו את הפיאסטה בז', והוא לא אמר כלום, רק חייך וקרץ אלי ואז
הוא הכניס הכל לבגאז' בלי להזיע בכלל ואני כ"כ התלהבתי שהוא
הצליח ומחאתי לו כפיים ואמרתי "כל כבוד אבא, כל כבוד" והוא
חייך חיוך כל-כך שמח והרים אותי וחיבק אותי חזק ואמר לי שהוא
אוהב אותי הכי בעולם.
מאז כל שנה היינו נוסעים - פעם בשנה בשבוע האחרון של אוגוסט עם
כל החברים שלו לשבוע על חוף הים- כל שנה בחוף אחר וישנים שם
שבוע שלם על החוף בלי לעשות כלום, חוץ מלשחק ולצחוק ולדבר
ולשחות ולבנות ארמונות ענקיים בחול- כן גם כשגדלתי ולדוג
ולהכין מדורות ולבשל לעצמנו את האוכל "כמו גברים אמיתיים" -
הוא היה אומר תמיד.
PAUSE -  FAST  FARWARD - לספה החומה בחדר החום עם הווילון
החום.
"בוא תספר לי מתי הכל התחיל" היא אמרה - האישה הממושקפת "ממתי
יש לך את ההרגשה הזאת?".
טוב, לזה היתה לי תשובה, לא היה לי ספק בכלל מתי זה התחיל.
"אחרי שיצאנו אני ואבא- אני נהגתי כי אבא היה עייף קצת  ואני
קיבלתי לא מזמן את הרשיון והייתי בהתלהבות של לנהוג. נסענו
לכיוון החוף- לא ידעתי לאן  רק שנוסעים צפונה וחיכיתי שאבא
יתחיל להדריך אותי.
נסענו בכביש צר- דו כיווני עם נתיב אחד לכל כיוון, אבא התחיל
לנקר לידי במושב ואני ניסיתי למצוא את גלגל"צ ברדיו הישן
באוטו. פתאום הרמתי את הראש וראיתי משאית באה מולי בתוך הנתיב
במהירות עצומה- כך זה נראה לי לפחות. הכל קרה כ"כ מהר אבל אני
זוכר הכל ואיך שבאותן שניות הרגשתי שזה אורך שעות, אבא התעורר
וצעק "תזהר" ואני שברתי חזק ימינה עם ההגה ועפתי מהכביש לתעלה
העמוקה למטה. האוטו התהפך כמה פעמים ובסוף עצר.
אחרי שהצלחתי להירגע שאלתי את אבא שלי אם הכל בסדר והוא לא ענה
לי, נגעתי בו והוא לא זז, התחלתי לצעוק "אבא, למה אתה לא עונה
לי? קרה לך משהו?" ועדיין שום תגובה. הצלחתי לדחוק את עצמי
מחוץ לאוטו, לקחתי שמיכה מהבגאז', עטפתי את עצמי - משום מה היה
לי קר למרות שהיה אמור להיות די חם, וחיכיתי בצד. ניסיתי לבכות
ולא הצלחתי, פשוט לא ירדו לי דמעות. ראיתי אנשים מתגודדים סביב
האוטו המומים ומזועזעים, אמבולנס הגיע ורכב חילוץ יחד איתו.
ראיתי איך מעלים את אבא שלי על אלונקה ומעלים אותו משם ואני
צעקתי- צעקתי כמו מטורף לשמיים וכולם רק הנמיכו את הראש- כאילו
אף אחד לא אזר את האומץ לגשת אלי ולדבר איתי.
גם בהלוויה זה היה ככה , כולם ניגשו לאמא שלי ובכו עליה ובכו
איתה ובכו בצד- רק לא איתי, מלבד לאקי הכלבה שלי שניגשה אלי,
נעמדה לידי והתחילה לבכות בקולות עצובים כ"כ והרגשתי נורא,
הרגשתי שאני אשם- שאני הרגתי את אבא שלי. ופתאום לא יכולתי
יותר וצעקתי "סליחה, סליחה אמא שהרגתי את אבא, לא התכוונתי"
ואמא רק עצרה לשנייה ואז התחילה לבכות בכי היסטרי יותר.
כל הימים אח"כ היו עוד יותר נוראיים, בכל הקירות בשכונה תלו
מודעות אבל עם השם של אבא שלי על השתתפות באבל המשפחה על
האובדן הגדול. כולם מפחדים לגשת אלי ולדבר איתי כאילו המוות זה
דבר מדבק והם יכולים להידבק ממני.
הימים חלפו כאילו לא בזמן רגיל, חלקים שלמים מהזמן היו נעלמים
לי כאילו לא חייתי אותם, כולם מסביבי הלכו עם הראש ברצפה ואם
הייתי מנסה לגשת לדבר עם מישהו- הוא היה חולף על פני כאילו לא
ראה אותי.
רציתי לצעוק להם 'למה, למה אתם עושים לי את זה, זה אבא שלי מת
לא אני, אני עוד פה, אתם יכולים לדבר איתי, בבקשה תדברו איתי
תשאלו אותי איך אני מרגיש, אני לא יכול להחזיק את זה לבדי
בבטן'.
המשפט האחרון משך את תשומת ליבה של האישה הממושקפת באופן מיוחד
והיא הרימה את עיניה לעיניי, "אתה בטוח שזו הסיבה שאף אחד לא
ניגש אליך?" היא שאלה, "תנסה להיזכר לרגע ברגעים שאחרי התאונה,
האמבולנס פינה רק בנאדם אחד? והחברים שלך שהם מתכנסים כל לילה
במקום ליד התאונה ומעשנים ושותים ובוכים וצועקים וצוחקים,
והמורים בי"ס שכבר לא מקריאים את השם שלך כשמקריאים שמות בבוקר
ו..."
"מה את מנסה להגיד" קטעתי אותה בחרדה "מה את מטורפת? אני לא
מבין, חשבתי שאת אמורה לעזור בתור פסיכולוגית, ולא לסבך אותי
עוד יותר". "מי אמר לך שאני פסיכולוגית?" אמרה הממושקפת בחיוך
עצוב, "אתה זוכר איך הגעת הנה בכלל?" ניסיתי להיזכר מתי ואיך
הגעתי לחדר הזה ומשום מה לא הצלחתי, פתאום נראה לי שאני חודשים
כבר יושב שם ושאני לא יכול להיות שם שנייה נוספת. קמתי ויצאתי
מחוץ לחדר, רצתי ורצתי ורצתי בוכה- סוף-סוף בוכה, בוכה כמו
ילד, בוכה כמו שאנשים לא בוכים אף פעם עד שמצאתי את עצמי עומד
בשכונה שלי- ליד הבניין שלי, מסתכל על מודעת האבל התלויה על
הקיר ולא יכלתי לקבל את מה שראיתי- "זה לא יכול להיות" מלמלתי
"זו טעות". התקרבתי כדי לראות יותר טוב, "מה זו הבדיחה המזעזעת
הזו?". "זאת לא בדיחה רועי" אמרה הממושקפת שהגיחה מאחרי, "פשוט
הצלחת להתעלם ממה שקרה עד עכשיו, אבל לא יכולנו לתת לך להמשיך
ככה, הגיע הזמן שתתמודד עם האמת". ניגשתי לקיר ועברתי על
האותיות במודעת האבל "בצער רב אנו אבלים על מותם של יקירנו"
נכתב שם, "אבל היה כתוב שם משהו אחר לפני זה" אני ממלמל אליה
והיא מהנהנת לשלילה בעצב. עברתי על אותיות השם על המודעה- ר ו
ע י.