שוב היא רצה אחרי שובל טעויות
כבר מפחדת להסתובב
לראות את ההריסות שנותרו מאחור
ממנו, ממנה, מכל מי שאוהב

ובקצה השובל ישנו אור
כנראה כמו תמיד הוא מלא
בשקרים, טעויות, כאב
או משהו דומה

אך עד המוות
יש לאדם לפחות מעט תקווה
כך היא שוב נגררת
לעולם של "אהבה"
היא ידעה (שכלום לא נגמר טוב)

והימים ארוכים ארוכים
היא מחכה לאותו חיבוק מובטח
בו בזמן מקווה שלא יבוא
לא רוצה להגרר למקום המסובך

שוב שירים מתנגנים
מזכירים לה את פעם
הרי בזיכרון הכל אחרת מהמציאות
שוב אותו טעם...

היא בוכה, יודעת שאין תקווה
מתפוררת מפחד
חרדה עצומה
מעוד נפילה

אך זאת דרך ללא חזרה...