1.
אכנס אל ביתך בשעת בין הערביים,
לא אפשוט מעילי, לא אחלוץ נעליים.
אל כוס גסה מדיי מוזגת יין
ידך העייפה מן השנים.

בעורך המשופשף על החיים
אני אקרא זמנים עברו,
ומסעות, כבמפת קמטים.

תשבי גאה מולי, כמעט שותקת,
כבר לא כועסת,
עד אז את כבר שכחת.

אדליק סיגריה מגולגלת
ואקרא לך 'אמא'. פנייך רק לרגע
יביעו קצה תמיהה.

ברקע יתנגן לו שיר של בארד,
זה גאליץ', אדלה השם מזכרונות דלים.
אביט אל החלון ואציין 'שלנו',
תאמרי שמוסקבה רחוקה כל-כך.

הכלב הזקן יקרב אל החלון גם הוא,
יסקור את רחובות הלילה בזהירות,
ויציין, באכזבה ניכרת,
'אין חתולים, משעמם.' ויפהק.




2.
הכלב הזקן ישן מתחת לשולחן.
זה הרגלך למצוא זנבו מתחת לרגלייך,
מן ההרגל שלו להצטופף.
ציור ישן שלי תלוי לא ממוסגר,
את לא תדעי, זו תוכחה מרה שלי אותך.
לנוכח חלומות-הקיץ על ילדים שלא היו לך,
קריין החדשות המנומנם יאמר כי מאוחר מדיי.
אכן. "אני הולך עכשיו", אומר לך אמא,
אל תשכחי לנעול הדלת אחריי.




3.
'אין חתולים ברחובות הלילה'.
אני מסכים איתך ידיד ותיק, משעמם.
אני חוזר. לאן?
איני יודע, איני זוכר, לאן.
עברו שנים מאז ידעתי כלל דבר מה.
ושום דבר נדמה לי לא השארתי
מאחוריי, ברוך על אי החזרה!
אכן. זה לילה חד-סיטרי
ואין בו אף חתול אחד.