אין כמו משפחה טובה
בלילות היתה רבקה מתעוררת, שטופת זיעה. היא פוקחת עיניה, מנסה
לשכוח את זכר החלומות הנוראים שרדפו אותה, חלומות בהם היתה
בורחת מהבית בו התחתנה, בו גידלה את ארבעת ילדיה. היא הייתה
מיטיבה את הכרית, משעינה את ראשה על מעקה המהגוני ומסתכלת
סביבה בחרדה. שניות אחר כך היתה נזכרת מה היא עושה בחדר השינה
המפואר, אבל הידיעה לא הביאה לה הקלה.
מוטרדת, היא היתה פוסעת יחפה אל המטבח, שהרי בבית שכולו
שטיחים אין צורך בנעלי בית. היתה מתיישבת במטבח על הבאר, מוזגת
לעצמה כוס מים קרים ונוטלת עוד כדור שינה, ומנסה להסדיר את
נשימתה. השיש האפרפר שהיתה יושבת למולו היה קריר ונעים למגע,
והיא היתה עוצמת עיניה ומתענגת על הרגע, רק כדי לפקוח את
עיניה, להניח את הכוס בכיור הרחב, וחוזרת בצעד כבד אל חדר
השינה שבקצה השני של הבית.
את השכונה כבר הכירה. במשך שנים היתה עובדת בה, משנתאלמנה,
מפרנסת את ארבעת ילדיה בנקיון בתים. כשהגיעה אל ביתה שלה כבר
לא נותרו בה כוחות, כך שמשק הבית נפל על כתפיהן של שתי הבנות
הצעירות. הן היו עושות את העבודה בלי מילת תלונה, מבינות את
אמן קשת היום שכשהיתה חוזרת בתום עשר שעות עבודה מפרכות היתה
נופלת אל הספה הישנה ונרדמת למשך שעתיים או שלוש, ולפעמים עד
הבוקר שלמחרת. היתה מתעוררת השכם בבוקר להכין את ילדיה לבית
הספר, ומשם לוקחת שני אוטובוסים אל שכונות העשירים, מנקה שני
בתים ביום. חוזרת הביתה בשעות הערב המוקדמות, כשהשמש מתחילה
להאדים, ומנסה לשכוח את קשיי היום.
אביתר, הנכד הראשון, הביא לה אושר כפול ומכופל. גם מפני שהיה
נכד, בן, בריא, וגם מפני שכשנולד חזרה אמו מאמריקה לירושלים,
נשואה. חתנה היה עוזר לרבקה בבית, מפרק את האריחים ומתקין
חדשים, מתקן כל מה שנצרך לו תיקון, והתייחס לחמותו באהבה,
כאילו הייתה אמו שלו הוא. תמיד היה מודה לה בחום על כל צלחת
מרק שהגישה לו אחרי שעזר לה והחזיר את כלי הפסח למזווה הגבוה,
או בנה לה אמבט במקום המקלחת הישנה שבנה בעלה בשנות החמישים.
ואחר כך היו יושבים, והיא היתה מגישה לו תה רותח עם עלי נענע
מהגינה, והיו צוחקים בקול כשהוא היה מספר לה על הצרות החדשות
שהצליח הזאטוט לעולל בגן הילדים. בשנים ההן דויד עוד היה
מחייך, עד שנהרגה אשתו בתאונת דרכים. מאז לא חייך יותר,
ובוודאי שלא היה צוחק איתה. רק כשסיים אביתר את קורס הצנחנים,
היא חשבה שראתה את דויד מחייך, אבל מייד לחש לה שאשתו לא תראה
את אביתר משתחרר מהצבא, והחיוך נעלם מפניו.
משהיו החלומות מניחים לה לכמה רגעים, היו היתושים מעוררים אותה
משנתה. יתושים גדולים, בשרניים, זמזמניים. האחד היה מזמזם מעל
פניה, השני לצד אזנה. השלישי היה נוחת על זרועה ועוקץ בה,
והאחרים בעקבותיהם. היא היתה מקיצה שוב משנתה, מותשת, צורחת
בזעם, משליכה על המפלצות כריות, ספרים, וכל מה שהצליחה להניח
עליו ידה. אך משהפילה יתוש אחד, קמו עליה שלושה ואיימו לעקוץ
בה. וככל שהיתה עייפה יותר, היו מתרבים, מזמזמים בשנאה,
מאיימים להקיז ממנה כל טיפת דם שנותרה בה. כשקנתה תרסיסים היתה
ממלאה את הבית ברעלם, אבל מעולם לא הצליחה להפטר מהמפלצות
לחלוטין. וכשהביאה אל הבית את אביתר, היה מציץ בפינות ומאחורי
הוילונות הכבדים, מושך בכתפיו ואומר שאין שום יתוש בבית. "זה
בטח עוד חלום זוועה, סבתא", היה פוטר את תלונותיה. ומאחר
שבסופם של הלילות הבלתי נגמרים האלו היתה מתעוררת ללא אפילו
עקיצה אחת על זרועה, התחילה להשתכנע שאולי נכדה צודק, אך בכל
זאת היתה קונה תרסיסים מדי שבוע.
אחרי שסיים אביתר את התואר במכללה, נסעו הוא ודויד לאמריקה
לשלושה חודשים. הם היו שולחים לה מדי שבוע גלויה מהערים שביקרו
בהן, והיו כותבים עליהן על מפגשיהם עם המשפחה שדויד השאיר
מאחוריו באמריקה. "אמא מזדקנת," כתב לה חתנה. "לא כמוך, שנשארת
באותו הגיל. נחזור בקרוב, שמרי על הארץ בשבילנו". כשחזרו לארץ
ראתה רבקה שנכדה השתנה. הבחור היה תמיד יפה תואר, אך כשחזר
מאמריקה נראה כאילו התעורר בו משהו שלא ראתה בו מעולם. לפעמים
היתה חושבת שהוא נראה בדיוק כמו אמו, אבל היתה מבטלת את המחשבה
ברגע שעלתה בראשה. שטויות שכאלו, גבר מבוגר ונראה כמו אשה.
כשעוד היתה צעירה היתה עובדת בבית של משפחת עורכי דין אמידה.
האישה, אישה טובת לב ונעימה, היתה מתיישבת איתה במטבח מדי פעם
והיו שותות ביחד משקה חם. רבקה היתה שותה תה, והאישה היתה
חולטת לעצמה קפה. באחת הפעמים אמרה לה האישה שהבית שלה כל כך
גדול, שלפעמים הוא מרגיש כמו בית סוהר. כולו מסדרונות וחללים,
אין בו מקום למשפחה אמיתית. שנים אחר כך נסגר המשרד שלהם,
ובפעם האחרונה שנפגשו אמרה לה האישה בחיוך שאמנם לא נותר להם
כסף, אבל המשפחה שלה תתגבר על זה. הם נוסעים לגור בקיבוץ,
וינהלו את ענייניו המשפטיים. היא סיפרה לה גם שבקיבוץ יגורו
בבית של שלושה חדרי שינה. רבקה תהתה איך יחיו בבית קטן כל כך,
אחרי הבית המפואר שחיו בה, אך האישה אמרה לה שהיא דווקא מעדיפה
כך. יהיה לה יותר חמים וממילא שם אין עוזרות בית. השתיים לא
נפגשו יותר, אך בימים האלו רבקה היתה מהרהרת בדברים שאמרה לה
האישה לפני שנים, כשהיתה יושבת בסלון הארמון בשעות אחר
הצהריים, כשהשמש לא מצליחה לחדור מבעד לוילונות הכבדים, והיא
יושבת על הספה הרחבה, לבדה, בוהה בתמונת הענק שעל הקיר שמולה.
שני הגברים חייכו אליה מהפורטרט, האחד יושב, והשני עומד
מאחוריו, מניח יד ארוכת אצבעות על כתפו. החיוך שלהם לעג לה.
כאילו היו השניים מסתכלים על בדידותה וצוחקים לה. כאילו היו
זקיפים בבית כלאה, נהנים מתעניתה.
אל הארמון הביאו אותה אביתר והבחור. ישובה בלינקולן הכסופה של
הבחור, קופצת שפתיה, היא הביטה אל השכונה שהכירה מהימים שעוד
היתה מתרוצצת בין בתיה, מנקיון בית אחד לשני. כשהגיעו אל
הארמון פערה עיניה בתמהון. רצתה לשאול אם זה הבית שסיפרו לה
עליו, אך הבחור לא נתן לה הזדמנות לאמר מילה - מיד קפץ החוצה
מהאוטו ופתח לה את הדלת, עוזר לה לעמוד על רגליה, ואביתר
אחריו, אוחז בזרועה, ופוסע איתה אל דלת הענק. כשנכנסו לבית
נדהמה מהעושר שלו, עושר כמו שלא ראתה כל ימי חייה, גם בבתי
העשירים ביותר שעבדה בהם. ומעל הכל, תמונת הענק של הזוג
שבסלון. "רצינו שתרגישי כאילו אנחנו תמיד איתך," צחק אביתר
והדביק לה נשיקה על לחייה. "אז החלטנו להביא לך תמונה בגודל
טבעי." הם הצעידו אותה בין חדרי הבית, מפטפטים ביניהם בקול על
יתרונות המקרר הדיגיטלי, ששומר על הירקות במשך שבועות, ועל
האמבטיה המרווחת, ואיך כמעט קנו אמבטיה בצבע ורוד, כאילו
בצחוק, ואיך חדר הארונות גדול יותר מחדר השינה בבית הישן שלה.
והיא הלכה איתם בבית, חסרת מילים מהפאר שהקיף אותה, ובאותו
לילה כבר ישנה שם לבדה.
בתום השנה השנייה בארמון, נראה היה לה שכבר לעולם לא תצא ממנו.
החלומות שלה התחילו לרדוף אותה גם כשהיתה ערה. גם כשכיסתה את
התמונה בסדין, היו אביתר והבחור יוצאים ממנו, צוחקים לה בקול,
מתנשקים מולה נשיקות ראוותניות, מבחילות. הבחור היה מניח יד
במכנסיו של אביתר, משחיל אותה אל תוך הבד הצמוד, ואביתר מעכס
כבחורה פתיינית, צוחק בקול צרחני. מאחוריו היה הבית שלה, הישן.
הבית שהיתה נופלת בו אל הספה תשושה מהעבודה הקשה. הבית שבו
הניחה את הגלויות ששלחו לה אביתר ודויד מאמריקה, לפני שהכל
התהפך. בימים האלו כבר לא הצליחה לישון בלילות, ולא בימים,
והיתה מסתובבת בבית, שיערה פרוע ולבן, וכשהיו מגיעים שני ילדיה
שנותרו בחיים או נכדיה לבקר אותה, כבר לא היתה יודעת אם אמת או
בדייה הם, והייתה צורחת עליהם, וגוערת בהם, ושולחת אותם לאלף
אלפי עזאזל, הם ואביתר שמכר את הבית שלה והביא לה את הארמון
הזה. וכשהייתה מושכת בשיערותיה ובוכה על חייה שנעלמו ובמקומם
הופיע הדיוקן הארור בלי מלים, היו מניחים אותה במיטתה ומחכים
עד שתרגע, מלטפים את זרועותיה המגויידות, וכשהיתה שוקעת לעוד
חלום שבו היא יושבת בספה, ואיתה בעלה שהלך לעולמו, ושתי בנותיה
המתות לידו, היתה מחייכת מתוך ההזייה ופונים אל הסלון, ושם
היתה שומעת מההדים שהעבירו הקירות העצומים איך היו מתלחשים
עליה ולועגים לזקנתה העלובה. היא היתה שוכבת כך, רואה את
המתים, ושומעת את החיים, ולא בטוחה מי מהם קיים, ומי לא, ואם
היא עצמה חיה, או שהגיעה לגיהנום וכך יישארו כל ימיה.
כשהגיעו אביתר והבחור אל הארמון עם דויד, מצאו אותה, כהרגלה,
יושבת בסלון, זעופה, ממלמלת בינה לבין עצמה שהיתושים לא מניחים
לה ושולחת את ידיה להכות ביתושים שמוצצים את דמה. דויד נשא
אותה אל חדר השינה והניח אותה על הכר, היטיב עליה את השמיכה,
ונישק למצחה. "היתושים ברחו כשבאנו," אמר לה ברצינות, והעביר
ידו בשיערה. "היתושים לא יבואו יותר, הפחדנו אותם". הוא רכן
אליה ונשק לה שנית במצחה, מתכונן לעזוב אותה. "אנחנו אוהבים
אותך אמא, תראי כמה אביתר רוצה שתהיי שמחה, איזה ארמון הוא בנה
לך." היא ניסתה לאמר לו משהו, אבל המילים לא יצאו מגרונה, והיא
הביטה בו מבעד לעפעפיה העצומים מתרחק. זו היתה הפעם האחרונה
שראתה אותו.
אביתר הגיע אל הלוויה בלינקולן של הבחור. הבחור היה בנסיעה
לצרפת, לרגל עסקים. הוא הבטיח שיבוא, אבל אביתר לא רצה שיעזוב
את הפגישות החשובות. "נלך ביחד אל הקבר כשתחזור". הקבר של רבקה
היה צנוע, כמו מימדי המנוחה, אבל הוא כבר החליט שהמצבה תהיה
ענקית ומפוארת, שתראה כמו ארמון אל מול כל המצבות העלובות,
המתפוררות שמסביבה.
הוא הניח אבן על ערימת החול, והתיישב על ספסל במרחק מהמולת
הלוויה. הוא ידע שזה לא מנומס להדליק סיגריה בלוויה, אבל,
אלוהים, הוא היה חייב אחת. וחוץ מזה, אף אחד לא מעיר לאנשים
עשירים.
אביתר זכר הכל. דויד היה מוכן לשכוח. אבל אביתר מעולם לא
התיימר להיות טוב לב כמו אביו. דויד אהב את חמותו, למרות
המגרעות שלה. אביתר שנא אותה. שנא אותה על איך שמררה את חיי
אמו, על איך שעוד כשהיתה ילדה, היתה אמו צריכה לטפל בשלושת
אחיה, לנקות את הבית, להאכיל את האחים, ולדאוג שלא יעירו את
אמם. ואם האמא היתה מתעוררת, היתה מרביצה בהם מכות רצח. הוא
חשב שלעולם לא ישכח את הלילה שבו אמו נשברה, אחרי ביקור אצל
סבתא רבקה, וסיפרה לו איך היתה אמא שלה מכה אותה במטאטא, אם
אחת מפינות הבית לא היתה מצוחצחת.
הוא שמע סיפורים, איך אמו הכריזה שהיא לא מסוגלת להתמודד יותר
עם אמה ועזבה את הארץ, נסעה לאמריקה, ופגשה שם את אביו. ובכל
פעם שטלפנה הביתה, אמה היתה צועקת, מקללת, זועמת. רק שרבקה
סיפרה לבתה שהיא חושבת שהיא עומדת למות, אמו חזרה לארץ, נשואה,
ואיתו. הנכד הראשון.
הוא לא שכח איך סבתו הכריזה שלעולם לא תקבל נכד הומו, שהוא לא
יהיה חלק מהמשפחה שלה. הוא לא ישכח את מבט הגועל שנתנה בו
כשראתה אותו עם החבר שלו. הוא ידע שהיא זקנה מכדי ללמוד, אבל
הוא היה חייב להעניש אותה, ולו על מה שעשתה לאמו.
אז הוא קנה לה מתנות. בהתחלה קנה לה ספרים שאהבה, אחר כך שולחן
חדש. לעתים היה מזמין אותה ללכת איתו אל המדרחוב, והיה מזמין
אותה לארוחת צהרים. והיא, שבזקנתה איבדה את החשדנות שלה, נפלה
בקסמי הנכד המוצלח שלה, שגם אם שכב עם גברים, עדיין הוא בשר
מבשרה, והתחילה לטלפן אליו לעתים קרובות יותר, ממש כמו שהיתה
מטלפנת לאביו כשהיה צעיר. ובזהירות, כמו אריה על טרפו, אביתר
טמן לה את המלכודת. מצבו הכלכלי הרשה לו לבזבז ככל שרצה, החבר
שלו עמד בראש חברת הייטק מצליחה. הוא קנה לה מתנות מפוארות
יותר ויותר, משנן באוזניה שהיא חייבת לעזוב את הבית המתפרק
שלה, לעבור לארמון, ארמון שיאה למלכה. והיא נפלה במלכודת.
הוא לקח אותה אל הארמון שקנו הוא והחבר. הם חלמו לגור בבית הזה
שנים. אבל אביתר התחנן בפני החבר שייתן לו לשכן שם את רבקה,
ממילא לא נשארו לה יותר מדי שנים. אסור היה שהחבר יידע את
התוכנית שלו. הצד הזה שלו היה כל כך אפל ומחושב שאסור לעולם
שמישהו יכיר אותו. הוא הכניס את הסבתא אל ביתה החדש, והתחיל
להאביס אותה בכדורים. הבטיח לה שיעזרו לה לישון, ובעצם הטריפו
את נפשה וגרמו לה להזיות. לילה אחר לילה היתה מתעוררת באימה,
מגרשת מעליה את כל העוזרות והאחיות שהפקידו עליה, ורצה למטבח,
נוטלת עוד כדור. לו רק ידעה שהכדורים האלו יהיו הסוף שלה.
במשך כל הזמן הזה הוא המשיך, כמובן, להעמיד פנים שהוא הנכד
המושלם. מול אביו, או בני המשפחה, תמיד זכר ללטף את זרועה
המקומטת, לחייך אליה בנועם. וכשעזבו אותם לבד, היה מזכיר לה
איך הכתה את בתה, את אמא שלו, איך גרמה לאמו לחיות כל חייה
בתחושה שלעולם לא תהיה מספיק טובה. איך גרמה לאמו לשנוא את
עצמה, איך גרמה לאמו להתרחק ממנו ומאביו, ליפול למלכודות
דכאון, ממש כמו אמה היא. השגעון עובר מדור לדור, הוא חשב
לעצמו. אבל זה לא יגיע אליו. הוא לא משוגע. פשוט מחושב היטב.
סבתא, אישה מרושעת שכמותה. תמיד רצתה להיות מלכה, ומתה, כמו
שראוי למלכות, בארמון, לבדה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.