אני רוצה לכתוב על עצמי.
עצמי משתנה במהירות, ולכן העצמי שיקרא את היצירה הזאת מיספר
שנים מאוחר יותר יהיה שונה מהעצמי שכותב את היצירה הזאת
עכשיו.
(אשתמש הרבה במילים פעם  והיום כדי שאוכל לערוך השוואה ביני
לבין עצמי, פעם יכול להיות לפני שבוע)
אני כבר לא נוהגת לכתוב הרבה, אני לא זוכרת אם בכלל נהגתי אבל
בכל מקרה אני רואה את הצורך שלי לכתוב כדבר שלילי כי זה אומר
שאני חושבת הרבה- כלומר מבזבזת זמן יקר.
אני נערה בתיכון (הגיל המדוייק לא הכרחי) ואם תשאלו אותי מה
ארצה לעשות כשאהיה גדולה אענה לכם שאני רוצה להיות נאורה.
עכשיו אני דיי גאה בזה כי אני לא מכירה הרבה אנשים בשלב הזה של
החיים שלהם שרוצים להיות נאורים אבל בעתיד לא יהיה לי איכפת.
חיי שלווים למדי למרות לחצים רבים שמופעלים עליי, לחצים
שמפריעים לי לראות את העולם כמו שהוא באמת.
אני אוהבת עיגולים ובכלל אני דיי אוהבת.
אם אתם חושבים שהסיפור הזה חסר תוכן סימן שאני בדרך הנכונה כי
אין לי על מה לכתוב.
ואם בכלל יתחשק לי להשתמש במחשב שוב אני מקווה שזה יהיה בשביל
לצייר עיגולים יפים.
אנשים שכותבים הרבה הם אנשים מלאים בשטויות ולאנשים מלאים אין
מקום לכלום אני לעומת זאת מעדיפה להיות ריקה, ככה יהיה לי מקום
להכל.
אנשים עסוקים כל הזמן בלנסות להבין דברים עד שהם בכלל שוכחים
להבין את עצמם!
70 שנה הם חיים עם עצמם ולא טורחים לגלות מי הם, מה שבכלל לא
מפריע להם להמשיך הלאה.
כשחושבים על זה (אבל לא הרבה) אנשים שרוצים למות הופכים את
חייהם העלובים והמדומים לארוכים מאוד,
במקום להשקיע קצת ולחיות בנירוונה שמימית לנצח.
טוב, בשבילהם נירוונה זו רק להקה.
בינתיים אני חצי מתה וחצי חייה בשאיפה לחיות חיים מלאים בעתיד
הקרוב.
כמובן שזה דורש השקעה והשקעה זה דווקא לא הצד החזק שלי
אבל יש דברים ששווה להשקיע בשבילהם.
פעם לא הייתי חכמה בכלל למעשה הייתי כמעט חולת נפש (מיקרה
מעורר רחמים) אבל עכשיו אני זאת שמרחמת על אנשים כאלה, לא
מתנשאת! חלילה...אבל מרחמת.
כרגע אני נמצאת בשלב הביניים...אחרי הדכאונות והעצבות המתמשכת
הגיעה שלב הכלום.
ממש כלום אני לא מרגישה לא עצב ולא שמחה והפכתי להיות אדישה
(תכונה שממש לא הולמת אותי!)
אבל זה מצב ביניים, לא טוב ולא רע, שנייהם! (שלא יגידו לי שאני
רואה דברים בשחור לבן, למרות שאלה הצבעים האהובים עליי).
יכול להיות שיהיו אנשים שיטענו שהחיבור שלי מציג מיקרה של נוער
טיפוסי, למרות שהם לא באמת יודעים מה זה! למשל- אומרים שרוב
בני הנוער מרגישים בדידות ועצבות וחלק אף מעוניינים להתאבד אך
מעטים עושים זאת.
אבל האמת היא שרוב בני הנוער רוצים להיתאבד, חלק מתאבדים
ומעטים סתם מרגישם בדידות ועצבות.
גם אני הייתי כזאת פעם אבל מאז שנעשתי מודעת הכל יותר פשוט ולא
ממש איכפת לי שאמא אומרת שהכל בגדר פילוסופיה כללית שמנותקת
מהמציאות, אחרי הכל אני מבינה אותה היא עוד לא מודעת והיא גם
לא תהיה בגלגול הזה.
זה דיי מוזר לחשוב שאדם שעבר המון גילגולים מגודל ע"י אדם שעבר
פחות גילגולים (משמע פחות מנוסה).
אני לא יודעת אם בעתיד אגור באוהל במדבר
או בבית ממוצע עם שניי ילדים למרות שיש לי דעה דיי שלילית על
ילדים זה בטח בגלל שהילדים שאני מכירה ממזרים, שלא באשמתם
כמובן, כך הם גודלו, מה שמבטיח שאצלי זה יהיה אחרת!
פעם האמנתי שפסיכולוגיה ופסיכיאטריה הם הפתרון לבעיות אבל היום
כל העסק נשמע לי מטופש למדי כי פסיכולוג או פסיכיאטר לא היו
מצליחים לפתור שום בעייה שהיתה לי, רק אושו, מדיטציה ואבא שלי
יכלו ומי שלא מעוניין לפתור את הבעיות שלו בדרכים האלה לא יפתר
את הבעיות שלו בשום צורה כי הוא לא מודע ומבחינה גילגולית הנפש
שלו מתוסבכת יותר אבל למרבה הצער זה לא בשליטה.
מה גם שפעם הייתי נטפלת לדברים הקטנים והיום אני מנסה תמיד
לראות את התמונה הגדולה ובסך הכל אני דיי מרוצה מהכל.
טוב, נדמה לי שזהו אבל אולי אכתוב שוב בשנה הבאה... אבל אני
מקווה שלא כי אז זה יהיה סימן שאני נאורה יותר אבל גם אם אני
אכתוב שוב לא נורא, אני אסלח לעצמי ממש כמו שאני סולחת לעצמי
עכשיו.