השיר הזה, שפורסם כבר באתר כיצירה עצמאית, עומד כאן כעת,
כפתיחה לסיפורו האמיתי!

                                 לזו שאיננה איתי

הייתה לי תחושה,
שאראה אותך עוד פעם,
הייתה לי תחושה,
אבל זה לא קרה.

רציתי מאד,
לראות אותך עוד פעם,
רציתי מאד,
אך זה לא היה.

מה עוד לעשות? מה עוד?
שאראה אותך עוד פעם?
מה עוד לעשות?
ולא עשיתי עדיין?

לקחת גלולה, וללכת לנוח,
אולי בחלום, זה יקרה בכל זאת,
אקח אז אותך, אשאך על כפים,
אביאה אותך, חזרה אל חיי.

רציתי כל כך , לראותך בעיניים,
לא בחלום, במציאות של היום,
לראות שוב אותך, מתוקה ושוחקת,
לדעת שיש, עוד טעם לחיי.

מה לי היום ומה לי הלילה,
כל כך נורא כך להתגעגע,
אני עוד יכול לדמיין את פניך,
אבל זה לא די, אני משתגע.

היינו ביחד ואהבתי אותך,
וכל שנשאר רק כאב רק כאב,
אולי עוד תשובי, אולי עוד לא מאוחר,
אני אחכה, עד אחרית ימי.


כשאני פוגש את עצמי בפינה אפלולית מבודדת של חיי, באותו זמן בו
האפרוריות של החיים משתלטת והופכת לבלוז, משהו מבפנים מנקר
ופורט על מיתרים חבויים, בפריטה הדורשת לצאת החוצה, לתת דרור
לציפור הנפש הכלואה, החרדה, המושתקת.

וצרצר אחד שיושב על כתפי השמאלית, לוחש על האוזן דברים שרק אני
שומע. אף לא נפש חיה אחרת.

כך זה היה בשבת אחת לקראת הצהרים. משהו דכדך את רוחי, אבל לא
אקדים את המאוחר.

היא הייתה כה שקטה ויפה, וכל כך איתי וכל כך שלי, ואהבתי אותה
עד כאב. הלכנו ביחד ומאד שתקנו, כשפתח הצרצר את פיו להציק.

"למה?" הוא שאל. "על מה נטו עיניך כך מעל לאופק, למה להרהר
בבלתי נמנע?". חבטתי בו בעצמה בדרישה מופגנת לשקט. יכולתי
כמובן להתנער ממנו, לחזור לשגרה הטובה ולהתמיד בה הלאה והלאה.

"הנח" הוא צרח בתוך אוזני. "הנח, תשתחרר מזה, מה יש לך היום.
קצת לח וקצת חם וגם זיעה מתגלגלת אצלך מהעורף ומטה אל תוך
החולצה. תצא, תצא כבר מהפינה, חדל בלוז, לך הביתה".

הבטתי בה, שם לצידי, ורציתי לחבק אותה בלי סוף, ללטף, לחכך פני
בפניה, לנשק את  אפה ואת עיניה, לכבוש את גופה אל גופי,
לעשותנו אחד.

ישבנו על ספסל ברחוב ולא אמרנו מילה. היא לצידי ואני לצידה,
מביטים אל הים שמעבר לאופק, וידעתי כל כך חזק, שהתחושה ההיא
איננה עוזבת אותי.

היא לבטח לא הראשונה שלי, ואינני יודע במה היא שונה כל כך. כבר
חמש עשרה שנה שאנחנו ביחד, ואין אהבה גדולה יותר ממנה, ואינני
יודע למה.

כמה זמן עוד נותר לנו ביחד? מי יידע, לא הרבה, והבלוז הארור
הזה שאינו מניח, ואותו צרצר שיושב על כתפי מתחת לאוזן, אינם
נחים, אינם פוסקים, והבריזה הקלילה המרחששת בינות לענפי הדקלים
בשדרה, מעיקים על נשמתי.

"לא לעד, לא לעד".

אני יודע זאת היטב, עמוק עמוק פנימה, ושום דבר אינו עוזר. עוד
שנה? עוד שנתיים? שלוש? כמה זמן עוד נותר?

אילו הופיעה כעת הפיה הטובה, רק משאלה אחת הייתה לי עכשיו. עוד
חמש עשרה שנה אני מבקש לה, עוד שנים, כל עוד אני חי.

העליתי חיוך מריר על שפתיי, חיבקתי אותה היטב והתחלתי להתגעגע
נורא. הרי אני עתיד לאבד אותה, את הנשמה שלי הטובה, זו שלצידי
יושבת, שאינה יודעת ואינה חוששת, שבריאה היא כיום ממש כמו
תמיד, חזקה ומאושרת.

איזה בלוז, איזו באסה. כל כך קשה לגרש את הצרצר הזה המנוול.

הבטתי שוב בעיניה הנפלאות, הטובות. ליטפתי את ראשה ארוכות,
נשקתי לעיניה ואמרתי לה: "בואי, נלך הביתה יקירה".

היא קפצה ממקומה בשמחה, כשכשה בזנב במרץ ופלטה נביחה רכה
ומאושרת. ואני איני יודע את נפשי, אוהב אותה ומתגעגע אליה
ביחד, והשיר ההוא, מביע רק את רוח הבלוז.