ניתן להוסיף מוזיקה לאווירה, מותאם ל- Plechebel - Cannon.
מוטב להקשיב עם השירים האלה, לקבלת האפקט.

אם כל פעם שהיה בא לי לכתוב, כשהמוזה המוזרה הזו שכל
סופר-משורר מכיר, מגיעה ושורה עלינו, היו לי כרגע אלפי יצירות
על גבי אלפי יצירות. חשבתי פעם שרק בשעות הכחולות שלי אני אוכל
לכתוב, בשעות שאני כל כך אוהב להתבודד בהם, בשעות הקשות
והמחפירות שעברתי, שרק בתנאים מסויימים אוכל לכתוב משהו באמת
אמיתי.
אם אני חושב על זה היום, זה לא כל כך ככה, אני יכול לכתוב כאשר
בא לי, ועל כל דבר.

אבל בעצם, מהי המשמעות של כל היצירות האלו שהעלתי ממוחי
לאינטרנט? כל כך הרבה רגשות כתובים פרקים ועוד פרקים, חתיכות
על גבי חתיכות.

כל כך הרבה רגעים שנחרטו על הדף.
כל כך הרבה מצבים שונים, אנשים שונים, אהבות שונות, שנאה שונה,
תסכול שונה.
לכל שיר, יצירה ובכלל, יש משמעות משל עצמו, הוא עצמו מכיל את
הכל. מאהבה ועד שנאה, ממתח ועד אכזבה.
כל שיר עם פואנטה או בלי הוא עולם המייצג הכל מהכל.
אבל בעצם מהי המשמעות של כל זה? מהו הערך העליון?
מהי המטרה הנעלה חוץ מאשר פריקת אגרסיות?

איני יודע, לא חשבתי על כך עד לרגעים אלה, בעודי מדפיס על
המקלדת אות אחר אות ומשפט אחר משפט, ומנסה לפענח את פשר הכתיבה
שלי, האהבה שיש לי לכתיבה על החיים. מגיל 12 אני כותב, אני
כותב על הכל, אם זה על הידידה שנהרגה בתאונת דרכים, ועד לחברים
טובים שנעלמו מחיי, מהאהבה הראשונה ועד היזיזה הראשונה. הכל
נכתב נחרט כאן בבמה או במחברות שהיו לי בבית ספר בזמנו.
תקופות שלמות שקפאו בזמן, תוארו על ידי או הומצאו על ידי, איזה
כיף זה הכלי הזה שירה. סיפור.
עולם שלם.

אני חושב שכל המשמעות של הכתיבה שלי היא לעצמי בלבד, אני כותב
לעצמי. הכתיבה שלי זה המחשבות שלי, והמחשבות שלי הן אני.

המטרה הנעלה הזו של הכתיבה שלי היא לעצמי בלבד.
כל עוד אני מתעמק בכתיבה שלי, אני מגלה שאני כותב אותי, ברצף
כרונולוגי מושלם. אני כותב את חיי חלק אחר חלק, דברים רבי
משמעות, חד חידות לעולם בשירה שלי.
אך לפעמים בכתיבה אני חד לעצמי חידות, כי איני בטוח על מה אני
כותב. זה פשוט נמצא, וחייב לזרום החוצה לעולם שלי, שלנו.

הייתי כותב למגירה פשוט, כתבתי כילד במחברות שלי, ובמחברת
מיוחדת של שירים שלי.
החברים שלי. אויש, החברים שלי. הם כל כך תרמו לכתיבה הזו שלי,
ולכל שיר ושיר מוקדש אדם.

ישנו אדם אחד מיוחד בחיי, חבר שלא אוכל לשכוח. חבר שעבר איתי
הרבה. ושיעבור עוד הרבה אני מניח.
כמשורר וסופר הוא מבין אותי. הוא מבין את יצירותיי במלואן.
הוא מתרשם מאד מדרך הכתיבה המוזרה שיש לי, אני כותב ככה באמצע
שום מקום, באמצע החיים ולא קשור לכלום, בלי מוזה, בלי השראה,
רק אותי.
אני כותב אותי בחתיכות, פרק אחר פרק מהחיים שלי, בעוד אני
מתקדם איתם.

גיא, ידידי, אין גבול להערכה שלי כלפייך.
אדם יקר בהחלט.

אני חושב שדי סטיתי מהנושא המרכזי של הסיפור, שהוא עצם הכתיבה
שלי. מהות קיום הכתיבה, מן הסתם, נמצא בשכל, אך לא משולב
בכתיבה כל מנגנון של היגיון. לדעתי, השכל הוא רק כלי, כלי
שמפעיל את הידיים לכתוב, המקור לשיר הוא ממקום נאור יותר, שלו
ומרוכז.

הכתיבה מגיעה ממקום שהמוח לא מודע אליו, ממקום שעוד לא חקרנו.
האמנם, ישנו מקום שממנו מגיעה היצירתיות, אך שירה וכתיבה בכלל
באות ממקום עמוק יותר. מהנשמה שלנו, מעצם הווייתנו, לכן לא כל
אחד הוא משורר דגול או סופר רב-מכר. אל תחשבו שאני מתנשא
מעליכם, אני איני משורר דגול וגם לא סופר מי יודע מה. אני פשוט
כותב לעצמי, ואוהב לשמוע דעתם של אחרים על הכתיבה.

עצם הכתיבה נעשית בשבילי, זה כמו אוויר לנשימה אצלי.
זה מגיע בכל מקום כל הזמן, הראש מחבר מילים - ומשורר מפיח בהן
רוח פואטית.
אני אוהב את הכתיבה שלי. הכתיבה שלי מיוחדת. כמובן, כמו של
כולם, כל סופר וסגנון הכתיבה שלו.


חלק שני, מותאם ל- Moonlight Sonata 14 - Beethoven


לא עלה בדעתכם אף פעם, איך זה יהיה לצאת לאור?
איך זה יהיה כשכל הדגולים, יגלו אתכם ככישרון מולד?
כל משורר וסופר שואף להגיע לגדולה, אך אני רק חושב על כך
בחלומותיי, אך איני חושב שיש בי מה שצריך בשביל להגיע לגדולה
כמשורר או כסופר.
אני בעיקר כותב על עצב, על עצב כמו על אהבה.
לפעמים אני מרגיש שהאהבה שלי היא עצב, ועצב זו האהבה שלי.
אני לא מבדיל בין השניים, אני כל כך אוהב להתבודד בתוך עצמי,
שזה לפעמים מאד מבלבל.

האמנם, אני יודע מהו עצב, ובכיתי לא מעט לילות לבדי.
אך אהבה היא סוג של עצב, סוג של טרגדיה שאנו מושכים עצמנו אליה
שוב ושוב, למרות שאנו יודעים שהסוף הוא רע.
תמיד באהבה הסוף הוא רע, מעטים היחידים שמצאו אהבת חיים ונשארו
איתה עד יום מותם.
אני מעריך אנשים אלו משני המינים, הם מצאו את אהבת חייהם.
אך 98 האחוזים שנשארים, רצים אל האבדון ממול, רצים אל תופת האש
של האהבה כאילו היו עיוורים, חסרי כאב.

אהבה היא חסרת מעצורים רחמים וחמלה, היא מתקיפה בכל הכוח. ואנו
אובדים בתוכה מאד בקלות, כי בליבנו קל לשטות. לב האדם נכנע
לתשוקות מהר מאד, והשכל הישר מפסיק לעבוד.

לאו דווקא אהבה במערכת יחסים, אלא אהבה לכל דבר שאנו חפצים
בו.
האהבה שלי היא עצב, ועצב זו האהבה שלי, טרגדיה.
מלודרמטיות מזוייפת לתשומת לב. הכל ביחד יוצר אצלי טראנס.
טראנס של המוח להיבלע בבדידות, להיבלע אל השחור שממנו לא
חוזרים.

זה כיף להתבודד, לשבת עם עצמי לכתוב על חיי בשעות הלילה
השקטות, לבדי בחדר החשוך. אני תמיד אוהב את זה, התמכרתי לזה.
בשעות הכחולות של הבוקר. כשכל העולם ישן. אני מרגיש לבד בעולם,
ההרגשה הזו מלאת כוח. להרגיש שכל העולם אינו - ורק אני קיים.
אז הכתיבה שלי פורצת מחסומים שאני אפילו לא העזתי לדבר עליהם,
דברים כמוסים נכתבים כחידות, חלקים, נגנזים לחושך, לאהבה שלי.

אני אדם אוהב, אני אדם חברתי שמוקף כל היום אנשים, ובעצם "טוב
האדם לבדו".

הזאב שמכלה אותי, הוא אני. מתי שבא לי אני נוגס בעוד חתיכה
מליבי, רק כדי לחוש בכאב המתוק הזה שוב.
מזוכיזם? פסיכוטי?
אולי... אבל רק כדי לחוש בצביטה הזו, בחשמל שעובר בכל הגוף עד
לאצבעות כאשר הדמעות מתחילות לזלוג במורד הלחי.
אני אוהב את ההרגשה הזו, ולא כדי להראות לעולם כמה שחרא. החיים
יפים, אני אוהב כל רגע ורגע מהם. אבל לפעמים בא לי להיות עצוב,
להרגיש את העצב הזה, האובדנות.

רק לכמה דקות, לשעה אולי שעתיים ולחזור לעצמי. כמו משחק מסוכן
כזה, שיכול להגמר בבליעה שלי לתוך האובדניות חסרת ההיגיון,
משחק של שחקן מלידה, כושר משחק מעולה.

הכתיבה מגיעה משם פעמים רבות בחיי. פעמים רבות אני מוצא את
עצמי כותב אך ורק משם, אך ורק מעצם האובדנות שלי. מהיופי הנצחי
של הכאב.

לשוט על גבי הכאב כאילו היה ספינה שצפה לה בשקט בים ללא גלים,
וללא רחש.
האהבה שלי, היא, היא.
כן, גם היא המיוחדת, היא האהבה שלי, היא החיוך שלי, הצד השני.
השמח, המחייך, הצוחק, הרומנטי, המלא תשוקה לתאוות גוף.
היא מייצגת את האינטלקטואל שלי כנגד החיים. היא מייצגת תקופות
שחורות וטובות.

היא מייצגת הרבה והעצב גם.
אך המשמעות תשאר שלי, כמו שהמשמעות של הקטע הכתוב הזה,
הסימפוניה הלא גמורה הזו שלי.
המלודיה הזו שאני כותב, שבעיניי חלקכם חסרת משמעות לחלוטין.
ובעיני רבים הזדהות עמוקה, עצב גולש, ובוער בחזה.

אז מהי מהמשמעות של הכתיבה?
המשמעות של הכתיבה היא כל מה שרק תרצו שתהיה.
הכוח נמצא אצלכם, כמו שהוא אצלי.

האירו את עיניי העולם, בחכמה ובשנינות.
הכתיבה היא הכוח לשנות.
הכתיבה היא הכוח שמניע את הבפנים, את האור הפנימי, מסיטה אותו
למסלולים שאולי נשכחו ונסגרו מזמן בליבי.

ברגע אחד חדר חשוך מואר ותוכנו מתגלה לעולם. האור יחזור למסלול
נורמלי, הידיים יפסיקו להקיש את נסתרות הדרך.

והקורא ישאר קורא.
יפרש, ישפוט, יזדהה או לא.
המשמעות היא שלנו. של כולנו כאחד.

זוהי סימפוניה לא גמורה, שאת סופה כולם יכולים להמשיך.
זוהי מלודיה נעימה, מרגשת, מעציבה, מתסכלת, משעממת והכל ביחד
כאחד.