פעם לא הכרתי את המקום ההוא, את הר הרצל.
מקום כל כך יפה, שקט ורגוע. עם כל כך הרבה בחורים צעירים, כל
כך הרבה כאב ועצב על כל החיים שנגדעו להם ככה, בלי סיבה.
פעם כשבאתי לבקר אותך, עברתי בחלקה של חללי מלחמת ששת הימים
והייתי בטוחה ששמעתי קול שלוחש לי, מישהו שמנסה לדבר איתי.
עמדתי וניסיתי לדמיין אתכם, לדמיין את כל הפרחים שקבורים שם
באדמה. איך הם נראים? מה הגובה שלהם או צבע העיניים? מה הם
אהבו לאכול? איך קראו לחברה שלהם?
עמדתי שם והרגשתי אותם, הרגשתי שהם מתקרבים אליי, שהם מנסים
לדבר איתי אבל לא מצליחים. הם לא מצליחים!
המשכתי ללכת, עברתי על פני עשרות ואולי אפילו מאות קברים.
קברים עם אנשים שאולי ההורים שלהם כבר לא חיים, שאולי בגלל
שעברו כל כך הרבה שנים לא זוכרים אותם. אולי לא באים לבקר
אותם.
אני לעולם לא אשכח. ותמיד אמשיך לדבר ולספר עליך. אני מבטיחה
לך, אחי, שכל עוד נשמה באפי, אותך לא אשכח ולספר עליך לא
אפסיק. לעד!