אלי זה אני, יודעת מה אולי זה אני, הכל בגללי אני אשם! אמרתי
וטרקתי את הטלפון. היא תתקשר, חשבתי היא תתקשר, עוד שניה, הנה
זה בא, עכשיו! אבל היא לא התקשרה, לא היום לא מחר, אפילו לא
יומיים אחרי זה, אני אתקשר, צריך לשמור על בגרות.
טווו
טווו
טווו
-תעני כבר
טווו
-תעני!

היא לא עונה...

אולי זה אני, אולי אני התחלתי את זה, כשבכלל רציתי לצאת איתה,
החברות שלה שידכו אותנו, בכלל לא אהבתי אותה. אולי זה אני, כן
אולי, הייתי צריך פשוט להגיד "לא", זה לא כזה קשה. זה היה לפני
שבועיים, איך אני אזכור?! בכל מקרה, כשאמרו לי שהיא והוא הם -
הם - הייתי צריך כנראה פשוט לעזוב אותה, אבל לא... הייתי חייב
להיות טיפש! להישאר איתה. אנחנו יוצאים. היא אוהבת אותי, אני
לא שונא אותה. וזהו, אבל זה לא היה זהו. כי הוא אהב אותה. הוא,
שבכלל לא חשבתי שנמצא בתמונה! איך הוא מעז! יש לה חבר, והוא
ניטפל אליה. מסריח! תמיד שנאתי אותו.
צלצול טלפון.
עוד צלצול...
עוד אחד...
לענות? אולי זאת היא? לא, אני לא אענה. למה לי?! היא לא ענתה
לי. או שאולי זכינו בלוטו?
צלצול...
כן זה בטח משהו חשוב... זו לא היא. אין סיכוי...
צלצול
-הלו?
-זאת אני!
-מה?
-זה לא אתה! זאת אני...
-אנ'לא מבין...
-אמרת שאולי זה אתה. אבל זאת אני. אני הייתי איתו.

זאת הייתה היא, לא לוטו.

-למה זאת את?
-אני התחלתי איתו.

ניתקתי. למה תמיד אני מנתק באמצע השיחה? בגללה, חשבתי שהוא
מסריח. איך יכולתי לשכוח שגם היא לא נזירה? אולי זה אני. לא,
זה לא אני. זה כן אני... אני הסכמתי להיות איתה, זה באשמתי.
מחר בית ספר. להתעלם ממנה, זאת התוכנית. להתעלם.

למחרת בבית ספר לא התעלמתי. הלכתי אליה, היא ישבה לבד.
-יודע מה? היא אמרה.
-אולי זה אתה, אתה הסכמת.

-כן זה אני.
לא אולי, זה פשוט. הכל באשמתי.