אני עומד בשדה הקרב
פיצוצים נשמעים
כדורים עפים לי ליד האוזניים
האדמה הקדושה שאני עומד אליה קוללה
גופות חלקים של גופות ידיים רגליים מעיים
דם הרבה דם ואני עדיין עומד במקום
בלי לזוז
משותק
לא מפחד
מרצון
אני עומד ומחייך ואף אחד לא פוגע בי
למה? כי אי אפשר אני חסין
אני לא משתתף
אני בוהה מהצד וצוחק
לא כי אני שמח שהם מתים
לא כי אני שמח שאני לא מת
כי אני גאה, גאה בזה שאני לא חלק מזה
אני מתכופף
האוזניים שלי הפסיקו להקשיב לצפצופים
העיניים שלי לא רואות את הדם
המוח שלי במקום אחר, שקט, ירוק עם ציפורים
שדה של שלווה פנימית
אני במקום מקודש אי שם בתת מודע
השמש זורחת ומחממת אותי
זה נעים
אני נוגע בדשא
תולש קצת ומריח
מרים מבט
ילדה בשמלה לבנה רוכבת על סוס
היא מתקרבת אליי במהירות היא עוצרת לידי
אני קם
היא יורדת מהסוס
היא מחייכת אליי
אני מחייך אליה
אני רואה את גאיה מולי
יפה מושלמת קטנה ולא מצולקת
היא מצביע לי על הבטן ולוחשת
"בום"
זה כואב, אני לא יודע למה, אבל זה כואב
אני תופס את הבטן שלי עם שני ידיים
רטוב חם מלוכלך
אני מסתכל על הידיים שלי, דם.
אני מרים מבט היא כבר לא ילדה
היא גדלה התבגרה נהייתה גבר עם נשק ביד ומדים וכל המכלול
הצפצופים חוזרים
הדם חוזר
אני נופל שוב עם הפנים לאדמה
אני כבר לא מריח דשא