New Stage - Go To Main Page

אורי אופיר
/
סבא יודע הכל

"סבא," שאל אהרון, "מתי אנשים מתים?"
סבא הביט באהרון באימה למשמע השאלה.
"נו, סבא, תענה לו." דרשתי אני.
סבא הביט בנו בחשש. "מה אתם רוצים?"
"אנחנו רוצים לדעת מתי אנשים מתים," אמרתי לו והתקרבתי עוד קצת
עם הכסא. "מתי אנשים מתים, סבא? אתה אמור לדעת, לא? אתה הרי
סבא."
"אני לא יודע דברים כאלה..."
"למה לא?" הרים אהרון את קולו.
"תירגע, אהרון, תירגע!" אמרתי בתקיפות. "סבא לא יספר לנו אם
תתרגז כל הזמן."
הוא הביט בי מבוייש. "סליחה," אמר, "אתה יודע שלפעמים אני לא
שולט בזה... סבא, אל תיבהל, הרופאים אומרים שאני אהיה בסדר
בסוף, שזה רק שלב של גיל ההתבגרות."
סבא מלמל משהו.
"מה אמרת?" שאלתי. סבא לא ענה. "סבא, מה אמרת?"
"אמרתי ש..." הוא התחיל. דחפתי לו את הזרוע קצת. הוא הרים את
ראשו ואמר: "נראה לי שכבר עברתם את גיל ההתבגרות..."
"אני עברתי, זה נכון." הסכמתי איתו, "אבל הרופאים של אהרון לא
בטוחים שהוא עבר, לפחות לא בהצלחה, את אותו שלב. אצלו היו כמה,
איך לומר, תקלות בדרך."
"איזה תקלות?"
"כן, איזה תקלות, חן?"
"אהרון, אל תשלה את עצמך," אמרתי והצבעתי על החגורה שלו. "אתה
קצת דפוק."
"אני לא דפוק!"
"הוא לא דפוק, למה אתה אומר ככה?" אמר סבא בנימה מפייסת.
"סבא, לא ביקשתי את הדעה שלך. זה ידוע וברור שאהרון החליק על
השכל לפני כמה שנים ועכשיו הוא קצת דפוק."
"אבל למה אתה מעליב אותו?"
"כן, למה את מעליב אותי?" אמר אהרון בנימה נעלבת.
"אני לא מעליב אף-אחד!" אמרתי, "אני בסך הכל מציין עובדה ידועה
וברורה. סבא, מה אתה בכלל מתערב בעניינים לא שלך?" דחפתי את
הזרוע שלו עוד קצת. הוא התחיל לרעוד. "מה יש, סבא?"
הוא לא ענה. רק הביט ביד שלי לופתת את זרועו השמאלית.
"אני מכאיב לך?"
"אני חושב שאתה מכאיב לו קצת, חן..."
"תשתוק, אני שואל אותו, לא אותך. סבא?"
"כן."
"איזה מין סוג של 'כן' זה? כן אני מכאיב לך או כן אתה שומע
אותי?"
"כן, זה כואב."
"סבא, סבא..." הנעמתי בקולי, "אתה עדיין לא יודע מה זה כאב."
האצבע המורה של סבא עפה מכף ידו השמאלית ישר דרך המגן האחורי
של המאוורר, והתרסקה על הקיר מאחור, מתיזה אחריה שובל דם.
אהרון המשיך לסתום לסבא את הפה בגרב ושנינו ניסינו להרגיע אותו
בעודו מדמם.
"עכשיו, סבא, אולי תגיד לנו, מתי אנשים מתים?"
אהרון הוציא את הגרב מפיו של סבא ונתן לו כמה רגעים לנשום.
תפסתי את כתפו הימנית, סובבתי את הכסא עליו הוא ישב ומשכתי את
היד לכיוון המאוורר.
"לא יודע!" צעק סבא בקול כאוב, "אני לא יודע בכלל מה אתם רוצים
ממני!"
"אנחנו רוצים לדעת מתי אנשים מתים, לעזאזל!"
"אבל אני לא יודע! אמרתי לכם כבר שאין לי מושג."
אהרון השתגע מאחוריו. "נמאס לי לשמוע אותו מתבכיין, תביא את
האקדח ונירה בו כבר!"
"ואז מה שווה כל הטירחה שלנו, אה?" השתקתי אותו בתנועת יד.
"למה אתם עושים את זה?" בכה סבא.
"כי אנחנו מנסים להוציא ממך מידע, סבא. כי אנחנו רוצים לדעת
מתי אנשים מתים. ואם לא תגיד לנו, אנחנו נדאג לדעת את זה
בעצמינו."
"אלוהים אדירים," אמר סבא בתחינה, "אבל מה אני אשם שאתם עושים
לי ככה?". הוא הזיז את כף ידו השמאלית חסרת האצבע, שאהרון
בדיוק סיים לחבוש.
"שאני אגיד לו למה?" שאלתי את אהרון. הוא הנהן בהסכמה. "בסדר,
אני אגיד לך למה דווקא אתה, סבא." סובבתי אותו לכיוון המדרגות
והתיישבתי על אחת.
"אתה כל הזמן אומר שאנחנו ילדים קטנים. אתה כל הזמן גוער בנו
כשאנחנו עושים דברים 'שטותיים', לטענתך. אתה כל הזמן עסוק
בלנגח אותנו ואת המעשים שלנו, את הסלנג שלנו, את דרך המחשבה
שלנו, את ה'ציונות' שאין לנו ואת העובדה שאנחנו כל היום
משתמשים במחשב." סבא הביט בי בבעתה. קמתי, סובבתי אותו לכיוון
של אהרון ונעמדתי מאחוריו.
"אתה לעולם לא חשבת להסתכל על העולם בצורה שלנו, כמו שאתה רוצה
שנסתכל על שלך. אנחנו ניסינו, וזה היה משעמם. חשבנו שסבא יודע
הכל, כי סבא כבר בן 70 ומשהו..."
"שבעים ושלוש," התפרץ אהרון. שתקתי.
"אבל אני בכלל לא מכיר אתכם!" צעק סבא. סטרתי לו.
"זה עניין של מטאפורה," אמר אהרון.
נתתי בו מבט קוטל. "גמרת?" שאלתי.
"כן, סליחה..."
"תודה. בכל מקרה, אתה אמור להיות החכם. אז הנה, אנחנו רוצים
לדעת עכשיו מה אתה יודע שאנחנו לא יודעים. לשאלה 'מתי אנשים
מתים' לא מצאנו תשובה באינטנרנט, או בטלויזיה. שאלנו בבית-הספר
ולא ענו לנו, אז הנחנו שאתה יודע. ומכיוון שאתה רק גוער בנו על
כל שאלה טיפשית, החלטנו לא לתת לך הרבה ברירות. עכשיו..."
סובבתי אותו שוב לכיוון המאוורר.
"לא, בבקשה..." הוא התחנן.
"אתה תגיד לנו מה אתה יודע, או שניקח לך עוד אצבע."
לפתע הוא שלח את אחת מידיו, תפס את המאוורר בבסיסו והעיף אותו
לקיר הרחוק. קמתי מהר והתרחקתי, ואז משום מקום באה צעקה ואז
יריה, ורגע אחרי סבא ישב דומם על הכסא וחור מדמם של קליע
בגרונו. אהרון עמד מאחוריו עם האקדח.
"יא אינפנטיל!" צעקתי, "אתה לא יכול לכוון למקום אחר? תסתכל על
הבגדים שלי!"
"סליחה, חן. הוא הצליח לשחרר את הידיים מהקשירה."
הלכתי מאחורי סבא והבטתי בקשר הפרום, בעודי מנגב את פניי
מרסיסי דם ושאר לכלוך. פלטתי צחקוק. "מסתבר שהוא כן ידע משהו,
הסבא."
קמתי וזרקתי את המטפחת לפח. לאחר מכן ניגבתי את הדם מהקירות
ואהרון דאג לעטוף את סבא בשקית זבל ענקית. הוא חזר והתיישב
לידי.
פתחתי את ספר הטלפונים. "מה אתה אומר, אהרון? שנעבור אות?"
"טוב, אבל אני בוחר הפעם."
"תהנה."
"עלמה וראובן גרישפן מבני ברק. מה אתה אומר, חן? הם נשמעים כמו
זוג זקנים חכמים."



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/3/04 7:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי אופיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה