"החיים זה עכשיו" צעקתי עליה, "עוד מעט לא נהיה פה, למה לריב
על שטויות". ליריב נראה היה שהיא ממש נהנית מזה. כמעט לא היה
נושא שהם לא רבו עליו. אפילו היום בבוקר כשהתעוררו אחרי לילה
דביק של אהבה, לא הצליחו לשמר את הקרבה הזמנית שנוצרה ביניהם
וכבר התחילו להתווכח. הפעם זה היה אבא שלה. "אני יודעת שאתה לא
סובל אותו" צרחה דנית, "אתה אף פעם לא מדבר איתו יותר משתי
דקות", "תדע לך שהוא ממש נעלב מזה", ובאמת, ליריב נמאס כבר
לשמוע את הסיפורים הטרחניים של אבא של דנית, הרבה פעמים השתעשע
יריב במחשבה שאם יפרד מדנית, יפטר גם מאבא שלה, ומה יכול להיות
יותר טוב מלהרוג שני זבובים טורדניים במכה אחת. יריב אף פעם לא
הצליח להבין מה הוא עושה איתה, לא היה דבר אחד שהסכימו עליו,
רגעי ההנאה שלהם יחד היו מעטים, כל שיחה הייתה מאבק מוחות,
החיים יחד היו מלחמת התשה בלתי פוסקת, "הפכים גמורים שלא
יתחברו אף פעם", חשב לעצמו. ובכל זאת, כבר שנתיים הם ביחד,
נפרדים וחוזרים, חוזרים ונפרדים, כמו תקליט שחוק מתוכנת שמגיע
לסוף וחוזר על כורחו להתחלה, מנגן עצמו לדעת. אין ספור פעמים
הפך יריב במחשבתו וניסה להבין מה מחזיק אותם יחד. זה התחיל
במחשבה שהוא פשוט מפחד להיות לבד, דרך עייפות נפשית מהכרויות
חדשות, וכלה בסיבות מיסטיות מטורפות. ליריב נדמה היה שיש
איזושהי נשמה שם למעלה או אלוהים יודע איפה, שהחליטה שהיא רוצה
לצאת מתוך הזיווג של הגופות שלהם. נשמה שרוצה לבוא לעולם בדמות
המשלבת בתוכה את יריב ודנית. ובאמת, הרעיון הזה התחיל ממש
לחלחל בו.
לפעמים, היה יריב מוצא עצמו מדבר עם הנשמה, "רחלין", הוא קרה
לה. הוא דמיין אותה מרחפת בעולם הזוי, ממתינה לשעת כושר, משדרת
מחשבות למוחם ומחזירה אותם שוב ושוב יחד, הכל באמתלות שווא
ובערמומיות השמורה לנשמות נחרצות מסוגה."רחלין, שחררי אותנו,
מצאי לך זוג מיוסר אחר", קרא לה יריב, אבל רחלין לא הפסיקה,
בכל פעם שנפרדו דאגה שיחזרו. לפעמים גם דימה לשמוע אותה עונה
לו, "עכשיו אני רוח, אבל בקרוב אלבש צורה ואשוב לעולמכם
המתועב, דרככם, דרך דיבוק הבשרים שלכם, עד שלא תעזרו לי לחזור,
לא יהיה לכם מנוח".
יריב זוכר במיוחד את הפעם האחרונה שנפרדו, הוא ישב אז במרפסת,
שאף אויר עמוק לתוך הריאות והביט לכיוון ממנו אמורים היו דנית
ואביה להגיע עם האוטו כדי לאסוף את חפציה מהדירה בה גרו יחד
במשך כשנה. הוא נעצב ונזכר איך עזר לדנית להביא את הדברים
מהדירה השכורה בה גרה עם שתי שותפותיה. זה היה סיפור ארוך, פעם
אחר פעם נסעו לדירתה עד שסיימו להביא את הכל, ואחר כך, התחיל
עניין סידור חפציה של דנית בדירתו. לאט לאט נוספו הדברים ובאו,
מצאו את מקומם, עד אשר עוצבה הדירה בדמות שניהם וכמו התאימה
עצמה לשילוב רצונותיהם.
יריב חשב אז שזה גמור, לא יכול להיות מצב שיחזרו. זו הייתה
פרידה קשה. "זהו, נמאס לי, לא רוצה יותר לראות אותך בחיים האלה
וגם לא בגלגול הבא", זה המשפט האחרון שנפלט לדנית לפני שטרקה
את דלת האוטו ונעלמה באמצע כביש חיפה תל אביב, בדרך חזרה מטיול
שעשו כדי לנסות ולחזק את זוגיותם הנכחדת. היא ירדה ברמזור מקרי
והתחילה לרוץ לשום מקום. יריב עוד זוכר איך עצר בתדהמה בצד
הכביש ממתין לה שתחזור. שעתיים המתין כך, בדממה משתקת, אבל היא
נעלמה ורק כעבור כמה ימים נודע לו שחזרה בטרמפים. יריב אפילו
לא זוכר על מה רבו. כשהוא חושב על זה, הוא מזדעזע מהמחשבה
שכמעט אף פעם הוא לא זוכר על מה לעזאזל הם רבים.
ואז, יום אחד, הוא לא זוכר אפילו מתי זה היה וכמה זמן עבר מאז
הפרידה, הטלפון צלצל, "התגעגעתי אליך, אני חייבת לראות אותך",
כך בפשטות אמרה לו, והוא, נמס למשמע קולה, שמח להיחלץ
מבדידותו, כבר ידע מיד שהם חוזרים והבין שאין בכחו לעמוד בפניה
ובודאי שלא בפני... רחלין.

המשך יבוא... או לא...