טיפטפתי את עצביך לדבק חזק,
כדי שלא יתפרצו.
קרבתי אותם עמוק ולאט עד שהתפצלו - התרבו.
חשתי כאבך כרעם רועש,
של הבזקים חדים שבאו בן רגע ונעלמו בקבורתם.
חטאת לרבוץ בים של דמעות,
דמעות שצרבו את עינייך לדם.
כי אנוש הכלימה חטא בעצמו,
עבד הצרות אשר קרב לשונו אל האש,
בנשימות כבדות שסטרו לגימורין.
ונשארת פגום אולי כמום נצח,
מום אדם,
פלא שמור,
מתאגרף עם עצמך,
ומדבר בשפה שרק אתה מבין אותה,
כי הלכת לאיבוד בין מנהרות ליבי,
השחטת את תעלות ריגשותיי,
ופצעת גלד שמתפוגג
עם חריטות גרזן,
בין להבות אי ההבנה,
ליטפתי אותך.
|
