"למה?? למה דווקא אני?? הא?!?! אתה אמור ליהיות קיים!! אתה
אמור ליהיות כל יכול!! למה דווקא לי??". ישבתי לי בחדר...בכיתי
כמו מטורף צורח לאלוהים שלא קיים. זה היה בסוף כיתה ה. לפני 7
שנים. כמה ימים אחרי שנפרדנו. אני ונעמה - האהבה הראשונה שלי.
הייתי מאוהב בה מכיתה ה עד סוף כיתה ח. זה היה מטורף! אני יושב
לי בחדר שלי, בעליית הגג שלי, ואני בוכה כמו ילד קטן שלא קונים
לו את הצעצוע שהוא רוצה. למה? כי נפרדנו. פתאום אמא שלי נכנסת.
מוזר... היא בחיים לא עולה לחדר שלי סתם ככה. פעם ראשונה! אני
מהר מנגב את הדמעות אבל אני לא מצליח להפסיק לבכות. היא שואלת
מה קרה ואני רק אומר לה "כלום! תעזבי אותי!". ובינתיים בראש
אני כבר לא חושב על נעמה... אני רק חושב מה פתאום שהיא תעלה
לחדר שלי?! זה בחיים לא קרה! היא ירדה למטה אחרי הפעם הראשונה
שאמרתי לה לרדת. הבנתי שכלום לא השתנה. המצב היה אותו מצב
שתמיד היה. הכל היה כרגיל. המשכתי לבכות אבל לא בגלל אהבה
שנעלמה, אלא בגלל אהבה שבחיים לא הייתה.