שם עמדתי. את נשמתי לקחת. לא רצית להבין מי אני ומה אני. רק
אמרת לי: "לא, אותך אינני מכיר..." אך בעצם כאשר רציתי להגיד
לך את אשר אני, אליי את גבך סובבת והלכת. "אבל..." עמדתי שם,
נכנעת לכוחך, נכנעת למילותיך. נעלבתי, כך הרגשתי. חונקת  את
הדמעות בעיניי, למען לא יפרצו כארבה על אדמת השדה שבו היינו.
בעודך הולך, ובעודי בוכה מבפנים, שמעתי את כל קולות הרחשים אשר
היו בשעה זאת של הלילה הגשום. טיפות הגשם הכבדות אשר ירדו
מעליי הועילו להוריד את הגשם שעמד בתוכי וחנק אותי. הבכי יצא,
ולא עצר. אתה אליי לא הסתובבת, אליי לא חזרת. טענת שאותי אינך
מכיר, אך אולי אינך זוכר? אולי לא סיפרו לך עליי? אחרי הכל ברב
טיפשותי, לא סיפרתי לך מי אני.

שם אני עומדת. את נשמתי אתה לוקח עם כל צעד שאתה צועד. את החוט
שמקשר בין ליבנו, לאט לאט אתה קורע. לא אכפת לך. אתה, את החוט,
לא מרגיש. רק לי הלב כואב. רק לי הלב נשבר לחתיכות שרק אתה
תוכל להצילן. ואתה, בשלך, אותי אינך מכיר. לבסוף, כוחי בגד בי.
נפלתי על האדמה. ואתה כששמעת אותי נופלת, הסתובבת. ראיתי אותי
שוכבת על הרצפה, לא נעה. נבהלת. לרגע, לא זזת ממקומך, אך ברגע
שראית את דמעותיי (שזאת לעולם לא אדע כיצד, הרי ירד גשם, ולא
ידעתי כיצד הבחין בכך) אליי רצת. אמצת אותי אל חיקך, וקראת
לעזרה. במהרה הגיעה עזרה נוספת. אתה אותי רצית לעזוב, בלי
מילה, בלי אף לא חיוך למען שאתחזק. קראתי לך, קראתי לך, ושוב
קראתי לך. צעקתי לגברים החסונים שאותי הרימו מהאדמה: "בלעדיו,
לא אלך אפילו לא ס"מ!!!". שלושת הגברים שהיו שם, ביקשו ממך
לבוא עימי. היה סירוב קל מצידך, "אני לא מכיר אותה..." אמרת.
הפעם התעלמתי. לאחר שתי דקות של ויכוח, נכנעת, כשם שאני נכנעתי
לכוחך בהתחלה. נסעת עימי, ואני חייכתי. מה שקרה אחרי אני כבר
לא זוכרת, משום מה הייתה לי הרגשה מאוד משונה, משהו כאב לי
במקום שבו נמצא הלב, ועיניי נסגרו ולא שבו להיפתח עד אשר הייתי
בחדר מוזר ומואר, בבוקר היום הבא.

שם עמדת, ליד החלון. חיכית עד שאתעורר. ואליי חייכת. לא מבינה
מדוע זאת. "איפה אני?" שאלתי. לרגע אף חשבתי שאני כבר מתה, הרי
זה בלתי אפשרי שאני פה, ביחד עם האיש החשוב לי בחיי, באותו
חדר, והוא לא מעוניין ללכת. "בבית החולים" כך ענית. שמחת על כך
שסוף סוף דיברתי, ואת עיניי פתחתי. "מר' שמעון, אתה קרוב משפחה
של גב' רביד?" שאל הרופא בחלוק הלבן שנכנס בזה הרגע. מוזר היה
הרופא. שערו לבן, עונד זוג משקפיים עבות שצבע מסגרתם שחור,
ועיניו היו כה יפות, בצבע של שמפניה נהדרת, אפור יפייפה. לבסוף
ענית לו "כן, הינני" תשובתך הפתיעה אותי מאוד. האם אמרת את זה
רק בשביל שתוכל לדעת מה קורה איתי? האם תכננת להגיד זאת? לעולם
לא אדע. כל אשר שמעתי היו לחשושים שקטים, והבעות פניך העידו על
דבר מה מוזר. הצלחתי לשמוע רק מספר מילים קטועות: "אישתך",
"התקף-לב" ו"אשפוז בבית החולים". לא ידעתי מה היה הקשר בין כל
אותן מילים. באת אליי והסברת לי את אשר אמר הרופא במילים קצרות
ופשוטות. הסברת לי שעברתי התקף לב, שכנראה לא עמדתי בלחץ אמש.
ספרת לי שאצטרך להיות מאושפזת פה לפחות שלושה ימים, למעט
בירורים ובדיקות. כמו-כן גם סיפרת לי שאתה נשוי. הלם עמוק הכה
בי. נשוי? הרגשתי מאוד נבוכה. כעת הבנתי מי הייתה האישה שענתה
לי מוקדם יותר אתמול כשביקשתי לראותך ואתה אותי לא זיהית
בטלפון. אך זה לא היה חשוב. זאת לא הייתה הסיבה שאליה באתי.
רציתי להגיד לך אך מאוד פחדתי ממה שאתה עלול לומר. מהצורה שבה
אתה עלול להגיב. התיישבת לידי, בכסא החום אשר היה ליד מטתי.
"אתה אולי לא זוכר אותי, או לא מכיר אותי, כפי שדאגת להעביר לי
את המסר אתמול, אך אתה היחיד שמכיר אותי הכי טוב!" כך אמרתי
לך, ואתה בהבעת פנים מאוד לא מובנת, ומאוד מסתורית שאלת אותי:
"לא הבנתי דבר. מי את? מאיפה באת?" משפטך האחרון נשמע לי כפחד.
אינך מכיר אותי. אינך זוכר אותי. חיוך קטן עלה על פניי, בעוד
ממשיכות להתמלא עינייך מתמלאות פחד והלם.

לבסוף, במקום שבו שכבתי, עייפה ומותשת, פציתי את פי. הסתכלתי
עלייך ודמעות החלו ללזוג מעיניי, ובקולי החנוק, עיניי הדומעות
ונשמתי העייפה לך אמרתי: "בעוד הייתי תינוקת אבדתי ממשפחתי.
האישה שמצאה אותי הייתה עקרה וגידלה אותי עם שם נעוריי לפני
שהתחתנתי - שמעון. לאחר שהתמסדתי, התחלתי לחפש את אחי הקטן אשר
איבדתי בעודי תינוקת ומצאתי אותו אחרי חיפושים ארוכים ומייגעים
של 5 חודשים. אותך חיפשתי, אח קטן. אני שירן, אחותך הגדולה."
חייכתי. לא היה לי דבר מה נוסף לומר.

לפתע נעמדת. ונשימה עמוקה לקחת. התחלת לצחוק. לא הבנתי מדוע
ולמה התחלת כלל לצחוק אך גם לי משום מה עלה חיוך לא מובן,
בזכות צחוקך המדבק.
הכל נגמר, אחרי מספר ימים הקשר ביננו התחזק והפכנו לאחים
אמיתיים. אני עוד זוכרת כאילו הכל קרה אתמול. אח קטן אתה שלי
ורק שלי, רק חבל שבין אצבעותיי חמקת, כמו חמאה חלקלקה, לפני
מספר חודשים. ברחת ממני, מאישתך, מילדייך, מאהובייך, וממשפחתך.
ברחת, ולנו השארת רק את גופתך הקרה, השוכבת שם ופנייך המביטות
עלינו ומחייכות, כאילו אומרות שעוד תחזור, אך האמת באינה נשארת
ואתה כבר לא תחזור.
במקום המיוחד הזה, אני בוכה כבר שלוש שנים, ליד קברך. יושבת כל
שבוע ומטפלת בפרחים שגדלים ליד קברך. במקום המיוחד הזה, אמשיך
לעמוד עד אשר יקברו גם אותי.
הדמעות ימשיכו לנזול, ולטפח את הפרחים היפים במים שלו הם
צריכים. הרוח תמשיך לנשוב בשביל לספר את סיפורך למרחקים. הים
ימשיך לגעוש בשביל להגיד שנפל עוד אדם אחד במחלה סופנית שאין
לה פתרון. ואלוהים ימשיך להביא עננים מאלינו, שמהלאכים הקטנים
שממשיכים לשמור עלינו לא יתגלו.

את סיפור זה כתבתי עבורכם - אחי הקטן ואחותי הגדולה, שההזדמנות
להכירם לא באה לידי וחמקו עוד לפני שהספקתי לדעת אותם.