כשעצמתי את עיניי איתך בפעם הראשונה, קיללתי את עצמי על זה
אח"כ.
פחדתי כל כך כשהרגשתי את שפתייך, פחדתי שזה לא הדבר שרציתי
תמיד, פחדתי שזה לא נכון, פחדתי שאני טועה.
כל כך הרבה פחדים.
כל כך...

כשבכיתי איתך בפעם הראשונה, לא ידעת.
כי לא רציתי שתדע שאני בוכה.
וכל כך רציתי שתחבק אותי אז, שתגיד לי שאני לא צריכה לבכות,
שאתה אוהב אותי, שתבטיח שהכל יהיה בסדר.
אבל לא עשית את זה. לא ידעת.

כשכעסת עליי בפעם הראשונה, בפעם היחידה באמת, כל כך שמחתי...
ולא כי רציתי שתכעס, ושיהיה לך רע... רציתי שתוציא את הכל,
שתפרוק מתחים, שלא תשמור דברים בבטן. זה לא בריא.
אבל כנראה שטעיתי, שזה היה הקש האחרון.
או שפרקת מתחים מאוחר מדי?
כי לא עבר יותר מדי זמן מאז... והכל התפוצץ...

ואני לא חושבת שאני עוד מעכלת את זה... אולי בגלל זה אני לא
בוכה... עדיין לא...
ואולי זה כבר לא אכפת לי... אולי...
ואולי זה יותר מדי אכפת לי...
מי יודע.. אולי אני כן אבכה איתך... בפעם הראשונה... בפעם
היחידה... ואתה תחבק אותי... ותגיד לי שאתה אוהב אותי... אבל
שום דבר לא יהיה בסדר... כי... אתה כבר לא תהיה שם... ואני
אשאר לבד, עם הכאב שלי, עם הדמעות שלי, ואעצום את העיניים חזק,
ואצעק.
בלב.
בפנים.
אצעק... כל כך חזק... עד שהקירות שלי יקרסו... והלב שלי
יתנפץ... לאלפי רסיסים קטנים, קטנטנים... ורסיס אחד יקטן, יפצע
אותי.

ואחרי כמה זמן, זה יעבור.
הכל ייגמר, זה כבר לא יכאב כל כך.
אפילו ההד ההוא, שצעקתי אז, כבר יימוג, ויעלם.
ורק הצלקת, של הלב שלי שנשבר וכבר חזר מחדש, רק הצלקת ההיא
תישאר.
לנצח.