כבר כמעט 27 שנה שאני מנסה לחשוב מי אני וככל שאני חושבת כך
אני פחות מטיבה להכיר את עצמי. כל יום התחושה מתעצמת, משתלטת
על התודעה ולא עוזבת. פתאום הכל מטשטש, מה עשיתי, מה חוויתי,
מה הרגשתי והאם, האם ניתן להכיר את עצמי באלו החיים. והלא אני
כלואה בתוך עצמי כבר 9,855 ימים, מתוכם אני במלחמה מתמדת
236,520 שעות, נאבקת ומתאגרפת עם המחשבות. והכל מסביבי רץ כמו
סרט נע: החיים, המכרים, אהבות, בגידות,טעויות ומשפחה, והחיים
סוחפים אותי כל יום מחדש אל הלא נודע. ואני הולכת לאיבוד בתוך
חיי שלי, ואני מנסה למלא את החסר בתוכן, בבשר, והופכת את כל מה
שאסור למותר, ועושה מעשים טובים כדי לזכות בחסדים קטנים. אני
יוצרת ומפתחת אי אלו קשרים שתמיד בסוף שולחים לליבי חצים
רעילים. ואני עובדת כי אין ברירה, אחרת יגידו שאני משוגעת.
ואני מרוויחה כסף, שאותו אני אף פעם לא יודעת איך לבזבז, ואני
רוצה לכבוש את העולם ומרגישה שאני פוטנציאל מתבזבז. ואני רוצה
להשאיר חותם כמו כולם וכל הזמן מרגיש שאני מיותרת. ואני צועקת
במלא גרון שישמעו, בתקווה שיותר ממני הם לא יתעלמו. אני רוצה
לדעת שאני הכי מיוחדת, אבל בעצם אני אדם של אף אחד, מן חיה
כזאת-מבודדת. ומה הכי חסר לי בחיים, הכל וכלום, ואני מודה כל
יום מחדש לקדוש ברוך הוא שגרם לי לקום. ויש לי שם שאותו לא אני
בחרתי. וכל החיים מתנהלים כי מישהו מושך בחוטים, כי אני חייבת
להתעלות על ציפיות של אחרים, כשהחלומות שלי כבר מזמן גוועים.
וכל יום אני לומדת, מפנימה ומיישמת, וכל יום הפחד בי מכרסם.
פחד מאיך יראה המחר, אולי מחר כבר יהיה מאוחר, ואולי עד אז לא
אהיה פה בכלל. ומה אשאיר בסוף חיי ולמי. ומה חשוב ומה טפל, ומה
עצוב ומה קודר, ומה משמח ומה אני אוהבת, על מה לעזאזל אני בכלל
חושבת. האם אנשים אוהבים וחושבים עליי, אותם חיות שהכאיבו לי
עד בלי די. והפרגון האם הוא קיים, ולמה יורדות אינספור דמעות
ובכלל. מזל שיש צל שמעיד שאני קיימת, את מי אני בכלל רואה
במראה כשאני על עצמי מסתכלת. אז עשיתי הכל על פי מתכון כפי
שכתוב בספר: סיימתי בגרויות, צבא, אקדמיה ועוד. אם אדע הכל מה
ישאר, וכל יום מצבור השאלות והבלבול הולך וגדל. ועוד לא הייתי
במזרח ולא ראיתי מחשבה, וכן ולא הרגשתי אהבה. ויש בעולם כל כך
הרבה ניצול, ויש אנשים שגורלם בשלי שזור. ושאלות
פילוסופיות-קיומיות לגבי המהות, וכל בוקר מחדש אני רוצה למות.
אז אני הולכת  לפסיכולוג שמנסה בכל כוחו שארצה לחיות - הוא לא
יודע כלום ומנסים ביחד לרקום תובנות, ובאר השאלות שלי רק
מתמלאת. אז הרופא נותן כדור והדמעות כבר נגמרות, והעצמות שלי
כבר כל כך עייפות. והנשמה זקנה, אבל טמונה בי שמחה גדולה -
הזהות שלי בדויה, אני לא יודעת כלום על עצמי, וכל יום אני
יכולה לבנות ולעצב תבנית חדשה, להוליד מחדש את עצמי. ובסך הכל
זה לא כל כך נורא, כי יש אנשים עם בעיות גדולות משלי. והשאיפה
היא להתפתח ולהתרומם, שתמיד הלב ימשיך לנגן. וכבר לא אכפת
מדבר, ואני רק רוצה להרגיש מאושרת. ורק דבר אחד אני יודעת
בוודאות בכל אותם הרגעים, שאני נולדתי כדי ליצור מילים, שבטאץ'
הנכון יתאחו לשירים. ובנתיים זהו גורלי מקווה בצניעות לעמוד
במשימתי. עכשיו אני כבר יודעת - זאת מי שאני... כשמי כן אני-
רוני.