אין עוד הרבה מצבים פאתטיים בעולם כמו זה של אדם שיושב מול
מקלדת ובוהה במסך. יכול מאד להיות שבראש של האדם הזה עוברים
בינתיים כל מיני דברים. יכול להיות שהוא מרגיש המון. מלחמות
מתחוללות בו, נהרות גועשים. אלפי קשתות חורקות באחת על כינורות
הלב שלו. משאירות הד רך בתוך הדממה, לנגינה שקטה, בכיינית, של
אבוב בודד. שר. מדבר. מספר במילים עצובות את תוגת מעיינות
היצירה שיבשו. מה כל זה שווה כשאי אפשר לומר את זה.

יושב אדם מול מקלדת, וריק לו. הבטן שלו ריקה ממאכל, ממשקה,
מציפיה דרוכה, משובע מרגיע. הראש שלו ריק ממחשבות, מתובנות
מעמיקות, מתוכניות מעשיות שיובילו את ספינת חייו לחוף מבטחים.
וריק לו בלב. ריק מתקוות, ריק מכוונה, ריק מאמונה, ריק משמחה,
ריק מתעצומות נפש שיקימו אותו מהכסא ויכניסו לזוג מכנסיים
ויוליכו את רגליו לאיפה שליבו חפץ. כי ליבו לא חפץ. כי במקום
שיש אכזבה לא פורחים פרחים.

לעיתים הוא מתרכך, מזדכך, פוצה שפתיים. מדמיין פלגים של דמעות
שהיה מוכן לשפוך, אם ידע מאין. פיסות קטיפתיות של נוסטלגיה
מלטפות את בית החזה. זכרונות תמימים של חמימות, פרקים קצרים של
שלווה. עיתות שלום שהארץ שקטה לארבעים יום, או הלב שקט לארבעים
דקות אפילו, שנראו כמו תקופת חיים ראויה בתוך הריק המאיים של
הנצח. אבל מה ערך למילים בתוך אפס המעשה. מה ערך לתבונה בתוך
אפס האדם. מותר האדם מן הבהמה - יש. אבל במקום שאין אנשים יש
בדידות. שקט ריקני ויבש, צחיח, מתפורר. יש חול, יש אבק, ואין
מים.

אולי זה חטא הגאווה שלי שכלא אותי במגדל שן כזה, מסורג בעצמיות
שלי. יוהרת חלומותיי. הכוכבים שהשתחוו לי. ואולי זה מחיר האומץ
להיות אני. להילחם על האוטונומיה של אבחנת העצמי. של הכרת
זהותי. זהויותיי. אבל בחזית האחרונה הזו, אני מול עצמי בעומק
בור חולשותיי, לא חשבתי שאפשר להפסיד. לא חשבתי שאמצא את עצמי
אילם ועילג וכלוא נשימה בבושתי וסודותיי, כשבן השיח שלי הוא
אני. בסך-הכל אני.

ישבתי ואמרתי לעצמי - היי, זוכר אותי? זה אני, מחדר הלידה...
משרשרת החיול, ינואר 90' אתה יודע... אני מגן רחל. ושום דבר.
דחפתי את עצמי בעדינות בכתף. לא זוכר? זה אני... למדנו יחד
בבית-הספר יבנה. גרנו על ארלוזרוב. ישבנו ב"כלב", אתה תמיד
היית בשחור. וכלום. כמה שנים לוקח עד שלומדים לתת אמון בבן
אדם. לדבר איתו. להקשיב לו. כמה זמן עד שאדם לומד להאמין
בעצמו. להיות קשוב אל הלב. להתבגר ולהבין שלדבר אל עצמך זה
זכות וזה חסד, זה כוח ויכולת, זה יופי מיוחד של אמת וקבלה.
ועוד המון דברים. אבל זה בשום אופן לא מטורף, או מוזר, טיפשי,
או בזוי, או פאתטי. אפילו לשבת מול המסך, להרגיש ולחשוב את כל
זה, ולא להיות מסוגל להגיד, זה לא פתאטי. רק עצוב קצת. אולי
כדאי לכתוב על זה משהו.