הם ישבו לבדם בגן הילדות שאהבה...
והוא הביט בה וחש חולשה.
רוח נעימה של סתיו נשבה, וליטפה את עורה ברכות, צמרמורת אפפה
את גופה, היא נשענה עליו כמחפשת מקור חום, והוא הרגיש את החום
הקורן מתוכה וחש חולשה.
הם נזכרו והזכירו דברים שעשו בחורף האחרון.
הם דיברו על רגשות שהתעוררו עם בואו של החורף האחרון, רגשות
שנדמו מזמן, אך הדברים שלחש באוזנה ומגע ידו שליטף את גופה
בחורף האחרון, ומבט עיניו הקוסם מהלילות הקרים-חמים של החורף
האחרון, הפיחו רוח חיים ברגשות הרדומים.
אבל אז, בישבם בגן, עם חלוף העונות מאז החורף האחרון, הרגשות
שוב אבדו לה כאילו לא היו מעולם.
והוא המשיך, כדרך אדם נואש, בניסיונו להשיבם, אך מצידו... לא
היו רגשות מעולם.
הוא חשק בגופה, השתוקק לריח עורה, ולטעם שפתיה.
אך לאלו בלבד תמה הוא היה, ובכל מקרה - להכל מלבדה, להכל ולא
לה.
והוא שוב החל לוחש דיברי אוהבים או למען הדיוק - מאהבים, אך שב
והדגיש בסיומו של כל מונולוג כי ליבו לא עמה, וכי הוא חושק בה,
חושק בה ודי.
והיא מצידה, הנהנה בראשה, כן בוודאי.
וכך, בגן הילדות, הוא הבין שחלף לו הזמן בו הייתה היא נופלת
לרגליו, למשמע מילות האהבה שלחש באוזנה, אשר ידעה היטב מאין
באו ומה תכליתם.
קסם לה לשמוע שוב את אותם הדברים, ולהזכר באותם רגעים, אך לא
קסום דיו כדי לחזור לאותה תקופת ייסורים, בה הייתה עמו בגופה
לעיתים, אך במחשבותיה ובליבה בכל רגע ורגע ביומה.
אז אחרי ששמעה ונזכרה... וחייכה...
וחשה עונג כמו באותה תקופה...
ואחרי שצמרמורת עברה בכל חלק בגופה, היא קמה ועזבה.
הוא נותר שם לבד, יושב על הספסל הבלוי בגן הילדות שאהבה, צמא
למגע גופה, נואש לתשוקתה.
היא הותירה אותו לגווע באותן הכמיהות, כמו שעשה לה בלילות, בהם
גוועה היא להתנות עמו אהבים באמת ובתמים, והיא נהנתה לראות
אותו נותר מאחור, מתבוסס בדמו, כשכל מה שנותר לו הם זכרונות
מתוקים ממה שלא ישוב עוד לעולם, החורף האחרון.

Dedicated to my X lover Y.T.D