כ"כ הרבה דברים מפרידים אותי מלהיות בן אדם נורמלי, מלהיות כמו
כולם. אבל המחלה שלי היא זו שישר מפרידה אותי.
אף אחד חוץ מבני המשפחה לא יודע שיש לי מחלה כי אני לא רוצה
שידעו, שידעו את הסוד הכי אפל שלי שמשפיע עליי במשך כל החיים
ויישאר איתי לנצח אני מניחה.
אפילו מול בני המשפחה אני מתביישת במחלה הזאת, בגורמים שלה,
בשאריות שלה. אז אני מסתירה כל דבר שאני רק יכולה וככה אני
מתרחקת עוד פעם. בגלל זה אני מקבלת צעקות כי אני מסתירה, בגלל
זה לא מדברים, בגלל זה מפנים נגדי את שני האנשים שאני הכי
אוהבת בעולם.
והמחלה השנייה היא לא כזו כרונית אבל בגללה איבדתי כ"כ הרבה
אנשים. היום חשבתי על זה והבנתי שעוד כשהייתי ילדה קטנה הייתם
צריכים לקלוט שיש לי את זה. אני נזכרתי באיזה ארוחה שלנו
שאמרתי איזה משהו ורק לפי זה קולטים כבר שיש לי את זה.
ואני ממשיכה בזה כי קשה לעצור עם זה, קשה שלא להמשיך ושוב פעם
אני מאבדת עוד אנשים, קרובי משפחה שלא... טוב אני לא יכולה
להגיד מה כי ישר ייקלטו מה יש לי.
אני מאבדת חברים בגלל זה ואני לא יכולה להפסיק!!!
וזה הורג אותי!!!
נמאס לי מעצמי, נמאס לי מהחיים. ועכשיו אני מרגישה שאיבדתי
אותך ואם איבדתי אותך... בעצם איבדתי הכול ואין לי בשביל מה
להישאר פה.