לילה.
כל מה שאני שומעת זה את ההשתעלויות של אמא שלי למעלה.
אבא שלי לא פה, גם היום הוא לא יישן בבית.
רק אני, אמא, אחות ודודה. רק אנחנו.

לפתע נשמע צלצול בדלת ודפיקות.
"תפתחו! תפתחו!!"
ואנחנו בשקט, אסור לזוז, אסור לדבר.
ואפשר רק לשמוע את פעימות הלבבות המפוחדים בבית.
"לכי... תעלי על החומה של הגינה, תברחי, ואל תסתכלי אחורה",
לחשו לי, "לכי... תעלמי, אל תחזרי, אנחנו נהיה בסדר".

ומאז אני רצה, רצה אל הלא נודע.
ובראשי רק הקול של האקדח, של הכדור. הכדור שפגע במישהו, וצרחה
איומה שפרצה את השתיקה.


ואני עכשיו שותקת.
כדי לא לספר.
בשביל לא להזכר.
ולא לדבר לעולם.


                            שותקת...