בבקשה הקשבה חברים יקרים,
זקנים גברים ונשים,
זה מדהים, זה לא צירוף מקרים,
שנפגשנו וטוב שלא הבאתם את הילדים.

כי היום אספר לכם סיפור מטרלל,
סיפור על הפלגמט האפל.
זה סיפור גבורה עצוב וכואב,
סיפור שישבור לכם את הלב.

אז הפעם הראשונה ששמעתי על הפלגמט,
זה היה מאשה יפה שלא פסקה לבכות כמעט,
היא סיפרה לי איך חייה ירדו לטמיון,
לאחר שהפלגמט אצלה נשאר לישון, (ואני חשבתי, איזה אסון)

אז שאלתי אותה, לאן הלך הרשע,
בידה היא הצביעה והפנתה מבטה,
לדבר היא פתחה את שפתיה אך לבסוף שתקה,
ומיד שוב היא בכתה. (מעולם לא ראיתם דבר כה נורא)

פזמון:
ובכן יצאתי למסע לאורך השביל
לקחתי איתי רובה ומעיל
והתכוונתי את הפלגמט להפיל
אצלי, זה לא משהו בלתי רגיל.
נה נה נה נה.

על הדרך פגשתי איש מילל
גם אצלו עבר האפל
פסקתי לרגע את המסע הגואל
בכדי איתו לשבת להתפלל,

פזמון:
ובכן יצאתי למסע לאורך השביל
לקחתי איתי רובה ומעיל
והתכוונתי את הפלגמט להפיל
אצלי, זה לא משהו בלתי רגיל.
נה נה נה נה.

לפתע פתאום כמו בחלום,
הסתכלתי סביב ועלה לי החום,
מכל עבר ראיתי אותו יום, אנשים שבוכים,
וכולם היו עצובים.

אז לאן הלך הרשע שאלתי אותם
הם הצביעו לשביל והפנו מבטם,
לדבר החל ילד תם, השתיק אותו איש עם שפם,
אך בכל מקרה דיבורו היה מגומגם.

פזמון:
ובכן יצאתי למסע לאורך השביל
לקחתי איתי רובה ומעיל
והתכוונתי את הפלגמט להפיל
אצלי, זה לא משהו בלתי רגיל.
נה נה נה נה.

ואז ברגע אחד של ייאוש, כמו אש,
או כמה שזה היה מרגש,
הופיע מולי הפלגמט האפל
והתכונן את תמימותי לחלל.

אך מהרובה שלי איש לא ינצל
אשאר אדיש גם אם יילל או יתפלל.
כך חיסלתי את הפלגמט האפל
ואת תוכנית האל הצלחתי לקלקל.

פזמון:
ובכן חזרתי מן המסע לאורך השביל,
ללא הרובה וללא המעיל,
וקיללתי את הבורא שהזיל,
דמעות סערה, זה לא משהו רגיל.
אוהו אוהו.

ובכל מקום בו הלכתי, לא הצלחתי להבין,
איך הכל חרב ונרמס, לא יכולתי להאמין.
נשים וגברים, זקנים וילדים שכבו על השביל מתים,
ומן השמיים ירדו מלאכים, לאסוף אותם למנוחת עולמים.

לא יודע כיצד זה קרה  אך היה זה מזל נדיר,
שאיש שפסע או גסס או בכה, אותי לא זיהה לא הכיר.
כשפסעתי דומם במורד אותו שביל,
וסיפרו לי על האיש המגעיל.

פזמון:
ובכן חזרתי מן המסע לאורך השביל,
ללא הרובה וללא המעיל,
וקיללתי את הבורא שהזיל,
דמעות סערה, זה לא משהו רגיל.
אוהו אוהו.

ואז כמו משה שעמד על ההר,
ראיתי מראה כה מוכר.
שם ישבה לבדה אותה אישה אומללה,
לבדה ישבה וצחקה.

אז שאלתי אותה , מה קרה מכשפה,
כך לצחוק על כל מה שקרה,
והיא אמרה לי משפט שבו כה קל להדהים,
צרת רבים נחמת אנשים. (כן החיים לא קלים עם נשים)

היא סיפרה לי על הפלגמט האפל,
איך בתוכו אגר את הסבל ומעולם לא ילל,
ואיך על השביל המתפתל הסתובב וחילק שווה בין כולם,
ואיך עכשיו הוא איננו, ואיתי הלך על העולם.

פזמון:
אז יצאתי שוב למסע לאורך השביל,
לעזור לכולם, את מצפוני להציל,
מאז הרגתי אותה אני אומלל ואין לי תקווה,
זה מה שקורה למי שפוגש אישה שבוכה.
נה נה נה נה.