אני עומדת מעל הבור הפתוח. עומדים הגברים מסביבך ומכסים אותך
באדמה בוצית. תמיד שנאת בוץ. עכשיו אני מבינה מדוע. עכשיו גם
אני שונאת בוץ. הוא לוקח אותך ממני.

אתה זוכר? הייתי אוהבת לראות אותך בבגדים לבנים. היום אני
שונאת.

העננים מתחילים לטפטף. אני שומעת רשרוש של פתיחת מטריות. אני
אפילו לא זוכרת מה זו מטריה. והגשם מתחיל לנזול על לחיי.
הו, אהובי! השמיים בוכים עליך!
אילו הייתי שמיים, גם אני הייתי בוכה עליך.

אני אוהבת איך שאתה מחבק אותי כשאני בוכה. יש לך ידיים כל כך
גדולות ומחממות. כאילו נולדת כדי לחבק אותי.
אני לא מאמינה שהידיים שלך קרות עכשיו. הידיים שלך לא יתקררו.
אני יודעת שלא.

הבוץ כיסה כמעט את כולך. נותרו רק כפות רגליך עטופות מבצבצות
מהאדמה. אותן כפות רגליים שאני אוהבת להרגיש מתחת לשמיכה. כפות
רגליים שאני אוהבת ללטף. אני רוצה לקרוע את התכריכים מעליהן.
אני רוצה להרגיש אותן בידי, חמות. אני רוצה לשמוע אותך צוחק,
כי זה מדגדג. אני רוצה לראות אותך זז. בבקשה תזוז. בבקשה. אל
תכסו לו את הרגליים. הוא עוד מעט יזוז. תנו לי להגיע אליו. רק
תנו לי לגעת בו. אני רוצה ללכת. אני חייבת. תנו לי ללכת אליו.
בבקשה!
תנו לי ללכת אתו...