זה התחיל בתזמורת שניגנה ביום חמישי.
אני חיללתי לי להנאתי. הקונצרט נגמר, המנצח הפסיד, וכולנו
הלכנו הביתה כי נמאס לנו לשבת ליד המזכירות, עד שיתנו לנו את
הצ'קים של המשכורת.
החלילן שהיה מימיני, אני שמאלי כידוע, אמר שצריך לחדול מחילול,
כי עוד מעט שבת. אבל ביום חמישי, השבת עוד רחוקה. אז ביקשתי
מחברי שבמרכז, שאינני זוכר את שמו, שיכול להיות משהו כמו טומי,
או פורז או לפיד, שאני זוכר רק את זה שהוא במרכז, שיעזור לי עם
התווים, שכן אני נושא עמי, חוץ מאשר את צער הפרידות, גם חליל,
וזה מאד קשה.
המרכזי הזה, שנושא עמו לא צער, אבל פסנתר, הסכים לסחוב גם את
התווים, אבל בתנאי שאני אנגן, בזמן שאנחנו הולכים הביתה.
ניגנתי שיר עצוב, בגלל שלא קיבלנו את הצ'קים של המשכורות, אחרי
שישבנו שמונה שעות בחוץ. מולנו בא מנהל התזמורת והודיע בחביבות
לא רגילה, שהצ'קים יגיעו, אבל רק אחרי השבת, ובינתיים אנחנו
צריכים להמשיך לנגן, כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.
התעצבנו! (באקצנט מרוקאי מובהק).
אני ישבתי משמאל, טומי פורז ישב באמצע והחלילן מהמלין, זה
שמטביע את העכברים שבורחים מהספינה הטובעת, ישב בקצה הימני
בחיכיון לפינוי תמורת פיצויים מוגדלים. ככה ישבנו על אם הדרך,
ואחר כך על אביה, וניגנו ניגון שליו, וניגונים עצובים,
והעכברים עברו לפנינו בשורה ארוכה ארוכה, ואף אחד לא שלף מטבע
מהארנק, ולא זרקו לנו אפילו חצי מנת פלאפל להחיות את נשמתנו.
הלילה בא וחלף, וגם המחר כבר עבר, ונכנסה השבת, ואנחנו לא
ראינו אפילו מאיפה, ולא מאיזו דלת. חיללנו וחיללנו, וקיווינו
לטוב, עד שבא מתופף אחד שאינו מכוחותינו, ועשה בום גדול, ועוד
בום, והשמים החלו לנזול, ויהי בוקר, ויהי לילה ויהי קול,
והנה-רעש, ותקרבו עצמות, עצם אל-עצמו...
ואז בא אחד זקן מאד, בקושי רואה, בקושי זז, זקנו לבן וארוך
מאד, ורק צהוב לו מתחת לנחיריים ובין אצבעו לאמתו הארוכה, ואמר
לנו: חבר'ה, מה אתם עושים כאן ועכשיו. את לשכת העבודה פותחים
רק מחר, ביום ראשון. כאן לא תצליחו לגייס מיל, אפילו תחללו כל
השבת הזו וגם את הבאה אחריה.
לא עזר. אין לנו לאן ללכת עד שיבוא מנהל התזמורת ובידו הצ'קים.
עד אז, לא שביתה - אבל שבת, אין אוכל - אין אוכלין. אין צ'קים
- מחללים ומפסנתרים ומתופפים, שכל העולם ישמע, ולא רק בכדי
שהשמים יבכו עלינו וירטיבו את עצמותינו.
כך ישבנו בפרהסיא כל השבת, וכך יצאתי מחלל שבת בפרהסיאתה של
עיר אחת, עיר ואם בישראל, ועדיין אני רטוב, ועדיין יושב משמאל,
כשמימיני יושב טומי, ומימינו הקיצוני הימני מהמלין או מהצחי,
או מהלנדאו או מהדוברמן.
לקראת השבת הבאה כבר הגיעו הצ'קים. רזים כאלה, לבני פנים, עברו
כנראה כביסה בבנק אוף פלסטין. אז הנחנו לכלים, חדלנו לחלל שבת,
הלכנו איש איש לביתו, וכולנו מבטיחים שאת השבת הקרובה, כולנו
נשמור - בכספת.