אנה ישנה עם מישהו אחר, בוודאי שרירי ושחום כמו שהיא תמיד
רצתה. אני מפנה מבט לזרועות הדקיקות שלי, לפחות עכשיו אני לא
אצטרך ללכת למכון כושר ולהעמיד פנים שאני רוצה להיות אלי האנה.
אני גם לא סובל את כל המילקשייקים האלה שיש להם טעם וריח של
שפיך.
הוא גבוה וחתיך עם שיער מלא ושחור וכשהוא קם בבוקר השיער שלו
הולך איתו לעבודה ולא נשאר לישון על הכר.
בצד השני של המיטה אין כלום אבל כשאני עוצם עיניים היא כאן
לידי, ישנה שינה עמוקה והעיניים שלה ממצמצות במהירות. היא תמיד
חולמת, היא בטח חולמת על גבר שרירי עם עיניים כחולות וחיוך
כובש. מחשבה סרקסטית מחלחלת להזיה המתוקה.
אנה ישנה עם מישהו אחר, הוא עוטף אותה בזרועותיו והיא חשה
מוגנת, מוקפת בשריריו הנפוחים.
היא כל כך עסוקה באהבה שלה שאין לה פנאי להרהר ולהיזכר בהם.
הרגעים הקסומים והתאריכים החשובים נדחקו לפינה חשוכה ובקרוב הם
יפורקו לפסולת כימית שתושתן לביבי הזמן.

רן יושב בבאר עם בירה ביד ומפלרטט באינטנסיביות עם סטודנטית
צעירה שמתרשמת משנינותו. הוא מצחיק אותה והיא מעבירה יד בשיערה
החלק, עיניה נוצצות והוא מאושר, לחופש נולד. הוא כבר מזמן שכח
שהייתה לו אהבה. "צריך להמשיך הלאה" הוא שינן בקרירות ובצד
השני של המיטה אנה בוכה. "למה זה שאינני יכולה להרפות?!", היא
תוהה, "אף פעם לא הייתי טובה בהיסטוריה ופתאום אני בוחשת בה
באובססיביות כזו". איך זה נגמר ולמה, היא מנסה שוב לנתח ועוד
מעט השמש תזרח מעל הים התיכון.

רן כבר בחוף, מביט בשמש העולה ומאירה הכל חוץ ממה שהעיניים שלו
רואות. יש לו שלוש שאלות ושלוש משאלות. היא יושבת לידו, כפות
רגליה הקטנות חופרות בחול ואם הוא יפתח את העיניים היא תעלם.
"לשאול", הוא מתלבט "בשביל מה" הוא עונה והוא מנסה להיזכר בשמו
של הבחור ההוא במכון הכושר שהיה גורם לה להסמיק. אם הוא יתפוס
את הבחור, ההוא יפרק לו את הצורה. למרות שהוא כל כך רוצה לפרק
לבחור ההוא את הצורה יש לו זרועות דקות מדי והוא יודע שאחרי
שהם יפגשו ההשפלה הנוספת שיוביל עימות פיזי תהיה יותר מדי
כואבת. אבל אולי אם היא תראה אותו שוכב על המדרכה עם עין אחת
כחולה היא תשנא את הבחור ההוא ותחבק אותו ברחמים. ממש כמו
בסרטים היא תחזור אליו והכל ישוב להיות כמו פעם כשהיא ישנה
לידו בלילות. בבוקר המחרת כשהשמש תזרח היא תאיר את הרחוב, את
האלפא הישנה ואת הנוף של הים והוא יביט דרך החלון אל נוף
הזריחה וכשיסב מבטו לאחור הוא יהנה מהיותה שם. היא תשכב מצונפת
בתוך השמיכה, עיניה עצומות, ממצמצות, ספק נלחמות בזהרורי בוקר
ספק מלחכות שברי חלום. אולי אף תחלום עליהם, עליהם כמו פעם.  

ראיון עם פרידה שציירה מתוך כאב -
"האם בגידותיו של דייגו עזרו לך ליצור? - או אם ננסח זאת בצורה
אחרת, לולא הכאב בחיי האהבה שלך ושל דייגו אולי האומנות שהפקת
לא הייתה נוסקת לגבהים כאלו?"
פרידה בולעת רוק ועיניה רטובות, "זו שאלה מעט אכזרית. אתה שואל
האם בעקיפין נהניתי מבגידותיו של דייגו. האומנות שלי נוצרה
בחלקה הגדול מתוך התפרצות רגשות אל הבד, הצבעים הם הצבעים שבלב
ובהחלט הלב התבוסס בתסכולי אהבתו לאדם לא רגיש במיוחד."
"ברגעים הגרועים ביותר, כשהבטת באדם ההוא והוא הצטייר כמפלצת
קרה מה עבר בראשך?"
"זה יישמע מצחיק ומוזר אבל גם בנקודות השפל הנמוכות ביותר,
כשהרגשתי מושפלת וחסרת כבוד עצמי, הייתה בי רק אהבה אליו.
מעולם לא רציתי דבר מלבד אהבתו. היו זמנים ארוכים שחיינו בנפרד
ואני יכולה להגיד לך שהגוף שלי דימם, המכחול שט בזעם שהתפלש
בתוגה ודבר לא המית או המעיט את עוצמת הגעגוע."

ובבוקר כשהשמש זורחת, אנה עוטפת את ספל הקפה בשתי ידיים, היא
זקוקה לקפה הזה , אחרי עוד לילה עם מעט מאד שינה והרבה מאד
בכי. "הטקס של הקפה של הבוקר" כך רן היה קורה לעשר דקות הדומיה
שלה בכל בוקר כשהיא הייתה יושבת ועוטפת את ספל הקפה בשתי ידיה,
חולמת בהקיץ ובעצם עדיין ישנה. היא שוב חושבת עליו אבל העייפות
מערבבת את המחשבות והיא מרגישה שהדמעות בורחות בלי בכי.
העייפות גדולה מדי והדמעות שטות להן לבד. אולי היא תתקשר לבוס
שלה ותגיד שהיא לא מרגישה טוב.

העיר האסורה -
מוקפת חומת אבן אדירה, יושבת על גבעה המשקיפה אל נוף הררי
ירוק. עומד מול העיר האסורה, ערגה זועקת אל מוסיקת הטבע העולה
ממשעולי הדרך - מוסיקת משק כנפיים וציוצי ציפורים. נהר רחב
מקיף מחצית מהחומה ושער ענק יוצר גשר אל יערות ירוקים שבהם
דובים דגים סלמון. פרפרים במיני צבעים רודפים אחרי צבאים
המזנקים מעל נקיקים, מדלגים על סלעים בוהקים ועוצרים להשקיף
ולהאזין לקולות הטבע.
מרחוק העיר נראית קסומה, מגדל מרהיב במרכזה ולבתים גגות
אדומים. מדרכות מסותתות, צחורות וחפות מאבק. הוא חוצה את השביל
אל העיר האסורה ורגליו משקשקות. השער האימתני מקושט פסלים ממלא
אותו תוגה. "העיר האסורה" הוא לוחש כשהבתים נשפכים מבעד לשער
הברזל. הוא פונה במעלה השביל אל ראש הגבעה. בדרכו הוא חוצה את
השוק העשיר בצבעי פירות עסיסיים וריחות עזים של מיני תבלינים,
עובר על פני המוזיאון האוצר בתוכו שברי היסטוריה עתיקה. בשארית
האוויר הנותר בריאותיו הוא רץ אל המגדל ומרים עיניו אל הפעמון
הענק. הוא מושיט יד ונתלה על החבל העבה. גונג עמוק דוהר אל עמק
ומקיף הר ושוב ריאותיו מלאות עיסה דביקה של התרגשות ונוסטלגיה.
בפנים הוא בוער ושוב הוא מזנק אל החבל העבות, מביט למעלה, אין
ענן בשמיים ובתוך היער ההד העמום מעתיק נשימה מדוב רעב ולהקת
זאבים עוצרת מרוצה ומביטה בתהייה. מישהו בוכה בין העצים וההד
העמום הוא בשבילה.
מתוך שביל אבנים צחורות היא עולה בשמלה לבנה מוקפת זוהר. היא
פוסעת ישר לקראתו ורגליו כושלות, הוא רוצה לרוץ לקראתה אבל
שוקיו מאובנות. לפתע היא פונה ממנו ומשקיפה אל בתי העיר עם
הגגות האדומים. היא קרובה מאד אבל הוא נאלם. "אתה זוכר?" היא
שואלת והוא לא עונה. עיניו מתחקות אחר מבטה ולתדהמתו הוא מבחין
שהעיר שוממה לגמרי. החומה האדירה מרוסקת ופרוצה ורוחות שורקות
בין הסמטאות בניגון מצמית. דוכני השוק חבוטים ומרוב הבתים עולה
צחנה. זוהמה ורפש בכל פינה. היא יורדת בחזרה במורד השביל והוא
מדדה אחריה, הוא מנסה להשיג אותה. הליכתה תמירה ונהדרת והוא
נקרע ברצון לצעוד יד ביד איתה בעיר האסורה. בין בתים נוטים
ליפול הוא זוכר אותם צוחקים ביחד, מדלגים יד ביד ובזיכרונו
הבתים יפים יותר. כלב אחד רץ מולו ופונה לסמטה צדדית, הוא צופה
בו מתרחק. כלב עלוב ורזה, צלעותיו בולטות מתוך פרוותו השזורה
קרחות, כשהוא נזכר הוא קורא לו אבל הכלב ממשיך להתרחק אל תוך
הסמטה. זה הכלב שלהם והוא לא מכיר אותו. רגליו כושלות במרדף
אחריה והיא כמעט רחוקה מדי כשהיא פונה לתוך מבנה. היא נעלמה
לתוך המוזיאון שפעם השתווה ביופיו לאחד מפלאי תבל והיום הוא
מזכיר חורבה. הוא היכה ברגליו מתריע בם לבל יאבדו אותה. הוא
נכנס לאולם הגדול. היא עומדת בפינה רחוקה ומביטה בתמונה ישנה.
רן מתקרב אליה, "הבטחת שלא נחזור לכאן יותר" אנה מלמלה בלי
להביט בו. הוא שותק. "אתה זוכר?" היא שאלה כשהיא נועצת מבט
בתמונה. "כן, אני זוכר." הוא ענה והביט בהם מחויכים ומלאי
אהבה. הוא הושיט את ידו וניסה לאחוז בידה אך היא פנתה ממנו
ודהרה אל הסמטאות. הוא מיהר אחריה וכל שהספיק לראות זה את שובל
שמלתה מרחף מבעד לפרצה בחומה האדירה המקיפה את העיר האסורה.

"את חושבת שדייגו אהב אותך?"
"כן" פרידה ענתה בקול רועד.
"מניין הביטחון שלך?"
"כי אחרת כל זה לא היה שווה מאום."