"בבדידות הירח תמצא ישועה"
לחשו אלי אין ספור כוכבים,
מנצנצים בחדווה
כה מאושרים בבורותם.
הרי הבדידות מהם רחוקה
כשם שרחוק אני
מאותו סלע אפור וישן.
שנאה עזה מתלקחת
עמוק במראות נשמתי
התשלחו שוב את משה
על פני נהר,
בעוד תשארו אתם בבקתתכם
עטופים בחיבוק אוהביכם?
אך בעודי מרים מבטי השמימה
שנאתי כזוג פנסי ערפל
המפלחים את שחור כיפת המרום,
ישטפוני גלי הרחמים הקרירים.
טעות הייתה בידי,
שכן כל כוכב
רחוק הוא מחברו
ורק מבטי המרוחק
קירב אותם בדמיוני.
האם בגאוותי חשבתי
להיות הירח?
סלחו לי שמשות עולם
כאבכם חמק ממני.
כל אדם עיוור הוא
כשיעצום עיניו.
התרכזתי בבדידותו של ירח
והתעלמתי מזו
של הכוכב. |
