המרחק כעובדה קיימת, חיים שלא הולידו דבר.
אני ממשיך אך חותך, אוהב אך שונא, מבקר ומשבח באותה נשימה.
זה קשה להיות אני, לא סיפור אהבה אמיתי, בעיקר ברגעים כאלו.

קלפיי נגנבו על ידי שוטה הזוי אשר היה ציני מדי בשביל להבין.
תפיסתו המוטעית הובילה אותי למצבי הנוכחי, רקיעות אינסופיות,
ללא התקדמות ממשית.

הויכוחים נמשכים, תאי המוח נאכלים, הלב מאבד עוד פעימה, עוד
יום חסר תכלית. השאלה "מתי זה יקרה" השתלטה לי על החיים,
מעמיסה עלי קמטים, עוד אסון ללא ניצולים.

אני שוכב במיטה, עם גופה לידי, לוחש לה את סודותיי האפלים,
האמוציות הצולבות אותי והיא אף פעם לא תדע,שקועה בתרדמתה, שאני
כה משתוקק לפעמים כשאני לידה, להגיד לה בכנות הטהורה. אך בעודי
מנסה, הרגע שוב חולף, אני זועק בפנים ומנשק את שפתיה, כה לבד.