"בוא נישאר ידידים" היא פתחה את המשפט ואני כבר ידעתי שהסוף
מגיע, לא צפיתי את זה בא אבל בכל זאת, ההמשך כבר היה ברור.
"בטח" עניתי לה. נשיקה על הלחי, על הלחי - אלוהים לאן המצב
התדרדר, חיבוק אחרון. הסוף.
נטע אמרה שהיא בחיים לא הייתה מתנהגת אליי כמו מיכל, גם אני לא
הייתי מתנהג כמו מיכל אם זה היה תלוי בי, גם את נטע אני אוהב
אבל כמו אחות ככה שזה לא משנה - הרווחתי ידידה לכל החיים.
דיברתי עם אלה, היא אמרה שאני בטוח אמצא לי מיכל אחרת, יותר
טובה, אחת שתרצה אותי כמו שאני, שלא תיעלם ושאני אוהב אפילו
יותר. היא לא מבינה, אף אחד לא מבין, אולי מיכל - בעצם גם היא
לא.
אהבתי אותה יותר מהכל, יותר מהשמיים, יותר מהשמש, יותר מהחיים.
כלום.
הרבה כלום.
כמויות של כלום זה מה שנשאר אצלי בלב עכשיו, אני לא מסוגל
לכעוס, עצבות? כן.
אבל כעס? אי אפשר לכעוס על מלאכים.
מיכל הייתה מלאך, היא לא גhלתה לי אבל קלטתי את זה ישר עם
הנשיקה הראשונה.
נישקתם פעם מלאך?
הרגשה מוזרה - סחרחורת שמלווה בכאב ראש - קצת כמו האנג אובר
(חמרמורת למשכילים מבינכם) אבל חמרמורת מהסוג שכל אחד היה מת
לקבל (אמא שלכם חמרמורת).
היום יש הופעה, יוני תכף יתקשר וישאל אם אני מוכן כבר, "בטח"
אני אענה לו ואכנס לאוטובוס הראשון לכיוון ראשון. כשנגיע, אחרי
ההופעה, שגם היא תהיה בלי חשק, הוא בטח יישאל:
"אחי, מה עבר עלייך?"
איך מסבירים לבן אדם שדרסה אותך רכבת אבל אתה עדיין חי?
ממשיך בלי חיוך, פני פוקר - וואלה יש לי את זה, תראי איך אני
משחק אותה עכשיו, רצף - לב אדום.
"אני מעלה בחמש ומוסיף עשר משלי".
השטן כבר עומד להכריז על סוף המשחק, אני מביט לה בעיניים ולא
מבין כלום מהמבט שלה - אטום.
הוא מכריז, אני מגלה את הקלפים ושם הכל על השולחן, יש לה פול
האוס - הימור כבד אבל עדיין אני לוקח בגדול.
"רגע ! מה קורה כאן? מה זאת אומרת החוקים השתנו? איך לא סיפרו
לי על זה קודם?"
היא גורפת את הפרסים, 15 לבבות אדומים מלאים באהבה - אני
מרושש, הבית תמיד זוכה.
מסתכל לה בעיניים לראות אם יש אולי עוד סיכוי אחד - המבט עדיין
אטום.
"הייתם גדולים הערב", אני מסתכל קדימה וקולט את יוני לידי
מחייך בהנאה, "בחיי שהייתם גדולים", "תודה מאמי", יוני עונה לה
והם חותכים אל מאחורי הקלעים, אני נשאר לעמוד בקור ליד הבמה,
לבד.
מרגיש פתאום נגיעה בכתף, מסתובב אליה - היא כאן - מסתכלת עליי
ומחייכת, אני כבר עומד להוציא מהפה איזה משפט, אבל אז אני קולט
בעיניים שלה את אותו מבט אטום.
אני מרושש, הבית תמיד זוכה. |
