בעלי החנויות, נגני הרחוב והקבצנים כבר התרגלו לראות שבכל ערב
ברחוב הסואן, ניתן לראות מתחת לחלונות העיר את מר לוי יורד
בזריזות ממדרגות משרדו והולך, בדיוק בשעה תשע, לקנות פלאפל.
היה תמיד יושב לצד המכוניות באותו שולחן פלסטיק בקצה המדרכה,
מניח את מזוודתו בין רגליו הצמודות ואוכל. לעיתים, אם היה
עיתון מונח במקום, היה מרפרף בו ומתעדכן באירועי היום שחלף.
לפעמים, היה הגשם, או הקבצנים שבאו לבקש פרוטה מפריעים לו, אבל
לרוב ישב מבלי לומר מילה ובלי תנועות מיותרות עד השעה תשע
ורבע. אז, היה הולך לכיוון תחנת האוטובוס. שם, היה עולה על
האוטובוס של שעה תשע וחצי לביתו שבפרברים ולאשתו רחל, כשהוא
כבר שבע.
אבל היום לא קם משולחן העבודה בזמן, אלא ישב מספר דקות
נוספות, שלא כהרגלו, בחתימת ניירות לא דחופים. וכשיצא עייף,
בדיוק בשעה תשע ושלוש דקות, לא סבר שהדבר יפריע לו לשבת
ולאכול.

בהגיעו לדוכן הפלאפל, מוכן עם השטר בידו, עמדה בינו לבין הדלפק
אישה זקנה. תחילה לא הבין מר לוי שהיא כלל לא רוצה לקנות
פלאפל, אלא לדבר על נכדה הצעיר משה. מוכר הפלאפל, שנראה כבן
גילה, הנהן וחייך לכל סיפוריה. היא המשיכה לספר לו בגאווה
ובאיטיות שהתקשר אליה אתמול. הוא התקבל למגמות היקרתיות ביותר
בגימנסיה. וכשהתחילה לספר לאחר מכן על אחיו יוס'לה, מצטיין
מסיירת מטכ"ל, השעה כבר הייתה תשע ושבע דקות. מר לוי חיכה,
והקשיב לסיפוריה של הזקנה בסבלנות, עד שרגליה ופיה התעייפו
והיא עזבה. אז, קנה מר לוי סוף-סוף את הפלאפל שלו. אך כשהיה
בדרכו לשולחן, הציץ בטעות בשעונו וראה שהשעה כבר תשע ורבע.
עכשיו כשידע זאת, לא יכול היה להתעלם, אם כי בוודאי היה מעדיף
לעשות זאת, אילולא הפחד מפני אשתו, רחל, לא היה טמון עמוק כל
כך באישיותו. מר לוי עטף את הפלאפל בזריזות והתחיל ללכת
באיטיות לכיוון תחנת האוטובוס.

בהגיעו לתחנת האוטובוס, הביט בסקרנות בשעונו וראה שהשעה תשע
ותשע עשרה דקות. ברגע זה חשב מר לוי לאכול את הפלאפל כך, בעמדו
צמוד לתחנה. 'אחת עשרה דקות בוודאי יספיקו' חשב, אך עד שסיים
להגות מחשבה זו, כבר עברה עוד דקה. מר לוי, שלא היה יכול
להתעלם מנתון חדש זה, הרהר עוד קצת, ואז בדיוק עברה לה עוד
דקה, והמשיך להרהר גם אז. כשכבר כמעט החליט לאכול, חלפה לידו
אישה בהריון. הוסיף גם אותה למשוואה והתחיל להסס ועד שהספיק
להסס, להרהר ולהסס שנית, עברו להן כל כך הרבה דקות, עד שכבר
ראה שאין צורך בהתלבטות, כי ודאי לא יספיק לאכול. אך האוטובוס
איחר ומר לוי נשאר עומד בתחנה עם הפיתה בידו ופניו מלאות
חרטה.

האוטובוס היה צפוף ומעבר לרעשו יכול היה מר לוי לשמוע רק את
תקתוקי שעונו והרהוריו, על כך שלאשתו רחל יש בוודאי ערמה של
מטלות וערמה של כלים בשבילו ושלא תיתן לו לשבת ולאכול בנחת.
הוא שלף את ידו מבין הנוסעים והביט רבות בחוסר סבלנות על
שעונו: תשע שלושים ושתיים, שלושים ושלוש, ארבע. בשעה תשעה
שלושים וחמש, כבר ריחם על עצמו נורא. לא רק שהיה רעב, אלא גם
לא מצא לעצמו מקום לשבת. מר לוי התחיל לפתוח את עטיפת הפלסטיק,
רק כדי להשקיט את תאבונו, אך לא העז לעשות זאת ותירץ כי היה
עסוק באחיזת דפנות האוטובוס, שנהגו לטלטל אותו מצד לצד. כעבור
נסיעה של כעשר דקות נוספות, כשכבר הספיק להסתכל על שעונו
אין-ספור פעמים, והאוטובוס עבר מצפיפות העיר אל נסיעות הפרברים
הארוכות, התפנו מקומות רבים באוטובוס וסוף סוף מצא לו מקום
לשבת. אך בדיוק כשרצה לסגור מעט את עיניו, הבחין באיש חשוד עם
תיק גדול במיוחד. מר לוי לא היה פחדן, אך הקשיב לחדשות ובוודאי
שלא היה אדיש. פעימות לבו נשמעו.

בהליכתו מן האוטובוס, בדרך שבין התחנה לאשתו רחל, בערך בשעה
עשר, עצר מר לוי לרגע בספסל שלא הכיר, ליד הגן השקט, שאליו לא
נהג להתייחס. רוחות חזקות כבר עברו בשעה זו בפרברים. אכל לבדו
את הפלאפל שלו והרגיש בבית.